ת"א 17127-03-15 מרום ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

תובענה זו הוגשה על ידי התובעים כנגד הבנק לאחר מספר הליכים אשר התנהלו בשנים האחרונות בין הצדדים בבתי משפט שונים.

הבנק הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בגין מעשה בי-דין, השתק ומניעות.

הוגשה תגובה ותשובה וביום 15.11.16 התקיים הדיון בפניי, בו השלימו ב"כ הצדדים טיעוניהם.

בתום הדיון ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, המלצתי בפני התובעים לשקול את עמדתם נוכח סוגיית "מעשה בי-דין" המהווה לכאורה משוכה כבדה להצלחת תביעתם.

לאחר תקופת מה בה שקלו התובעים את עמדתם ולאחר מספר ארכות מועד, הודיעו התובעים ביום 26.12.16 כי ברצונם למחוק את התביעה ללא צו להוצאות.

הבנק התנגד לעמדה זו ועמד על דחיית התביעה, זאת מתוך חשש שבכוונתם של התובעים להגיש את התביעה מחדש בפני מותב אחר ולנסות בשנית את מזלם, בבחינת "פורום שופינג".

ביום 26.12.16 הצעתי לתובעים לנקוט אחת משתי אפשרויות, האחת – דחיית התביעה ללא צו להוצאות, והשניה – מחיקת התביעה תוך פסיקת הוצאות בהתחשב בכלל נסיבות התיק.

ביום 3.1.17 הודיעו התובעים כי בהיותם מגישי התביעה – אדוני התביעה – הם מבקשים למחוק את התביעה, תוך שבית המשפט יתחשב במסגרת פסיקת ההוצאות במצבם הכלכלי והבריאותי הקשה.

הבנק בתגובתו שב על טענותיו וחששותיו כי התובעים יגישו את תביעתם פעם נוספת והדגיש את זכותו של נתבע לסופיות הדיון בעניינו.

הכלל בשיטה האדברסרית הוא כי התובע אדון לתביעתו ולפיכך הנטייה תהיה להתיר לתובע להפסיק תביעתו או למוחקה באופן שיוכל להגישה בעתיד מחדש. על אף זאת, הכירה הפסיקה בחריגים לכלל זה, כאשר יש לבחון כל מקרה לגופו מבעד למשקפי ההגינות והצדק. לעניין זה ר' רע"א 7070/14 עזבון המנוח מוחמד מוסטפא יוסף אבו ליל ז"ל ואח' נ' עזבון המנוח שריך עומר אלפהום [פורסם בנבו].

בענייננו ובניגוד לנסיבות פרשת אבו ליל, טרם החל הבירור העובדתי בתיק, טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית וטרם נשמעו עדים. לאמיתו של דבר אף טרם הוגש כתב הגנה (מתוקן) מטעם הבנק, כך שהדיון בתובענה לגופה טרם החל ולא ניתן לומר כי הנתבע זכה עד כה ביתרון כלשהו במסגרת ההליך. הדיון שהתנהל עד כה בתיק, על אף שהצטבר לכדי תיק עב כרס במיוחד המכיל עשרות רבות של בקשות ותגובות, עניינו אך ורק בשאלה המשפטית בסוגיית מעשה בי-דין אשר בעניינו הוגשה בקשה לדחיית התביעה על הסף.

לפיכך, אני מקבל את עמדת התובעים ואת בקשתם למחיקת תביעתם שלהם, ואיני מוצא לכפות עליהם בנסיבות העניין את דחיית התביעה.

מנגד, ער אני לטענות הבנק, לפיהן נוכח ריבוי התובענות וההליכים שהתנהלו עד כה בתיק זה סביב אותה מסכת עובדתית, ונוכח עמידתם של התובעים על מחיקת התביעה ולא על דחייתה, הרי שלא מן הנמנע, לדבריו, כי התובעים כבר החלו לתכנן את ההליך המשפטי הבא כנגדו.

סבורני כי בנסיבות העניין, האיזון הנכון בין זכות התובע לריבונות על תביעתו לרבות מחיקתה או הפסקתה, לבין זכות הנתבע לסופיות הדיון, מצוי בדרך של פסיקת הוצאות הולמות.

לאור האמור אני מורה על מחיקת התביעה.

התובעים יישאו בהוצאות ושכר טרחת הבנק בסך של 50,000 ₪ באופן הבא: