ת"א 17095-05-12 ס.ר. אמין זאהר יעוץ להצלחה בע"מ ואח' נ' חלבי ואח'

ביום 9.3.15 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר פשרה שלפיו תדחה התביעה ללא צו להוצאות, והתביעה שכנגד תתקבל לגבי נתבעת שכנגד מס' 1. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין. בכל הנוגע לנתבעים שכנגד מס' 2-4 הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין על סמך החומר שבתיק בית המשפט, שבו יפסוק בית המשפט אם לקבל את התביעה שכנגד נגד נתבעים אלה במלואה. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה.

התובעים שכנגד סיפקו לנתבעת שכנגד מס' 1 (להלן: "החברה"), בשנים 2003-2005, בטון, טיט ומוצרי בטון. החברה נותרה חייבת לתובעים שכנגד (להלן גם: "חלבי") סך של 322,166 ₪. כאמור, בהתאם להסדר הפשרה בין הצדדים שקיבל ביום 9.3.15 תוקף של פסק דין, חויבה החברה לשלם לחלבי סכום זה. נתבעים שכנגד מס' 2-4 הם בעלי מניות ובעלי תפקידים בחברה. לטענת התובעים שכנגד הם חבים בחובה של החברה. ואילו הנתבעים שכנגד גורסים כי אין בסיס לחייבם בחובותיה של החברה.

החברה הוקמה בראשית שנת 2003 על ידי נתבע שנגד מס' 4 (להלן: "ראפת"). נתבעת שכנגד מס' 3 היא אשתו של ראפת, מניות החברה נרשמו על שמה והיא עבדה כמזכירה בחברה. בחודש מרץ 2005 הועברו מניות החברה ממנה לנתבע שכנגד מס' 2, שהינו אחיו של ראפת.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים שכנגד כי התביעה שכנגד התיישנה. אדרש תחילה לטענה זו.

התביעה שכנגד הוגשה ביום 21.6.12. אין חולק כי ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה בסוף אפריל 2005. סכום החוב שנתבע בתביעה שכנגד מורכב משניים: חוב בגין בטון שסופק והחברה לא שילמה עבורו, ושיקים של החברה ושל לקוחותיה שנמסרו לחלבי ולא כובדו. באשר לרכיב הראשון – חוב עבור בטון שסופק – הואיל והבטון סופק עד סוף חודש אפריל 2005, והתביעה שכנגד הוגשה יותר משבע שנים לאחר מכן, התיישן רכיב זה של התביעה.

באשר לרכיב השני – שיקים שלא כובדו – מועד פרעונם של מרבית השיקים שלא כובדו הינו לפני ה-21.6.05, ולכן התביעה בנוגע לשיקים אלה התיישנה. בין השיקים שלא כובדו ארבעה שיקים, המסתכמים ב-69,000 ₪, שמועד פרעונם הינו החל מיום 21.6.05 ועד ליום 20.7.05, ולכן התביעה בנוגע אליהם לא התיישנה.

כפי שצוין לעיל, הסכימו הצדדים כי אכריע אם לקבל את התביעה שכנגד במלואה אם לאו. הואיל והתביעה שכנגד התיישנה ברובה, אין מקום לקבלה במלואה, ולכן דינה להידחות.

למעלה מן הצורך אציין כי אני סבורה שמן הדין לדחות את התביעה גם לגופו של עניין. הטענה שנתבעים שכנגד מס' 2-4 ניהלו את החברה על מנת להונות את נושיה, ובהם התובעים שכנגד, מתעלמת מהעובדה שהתובעים שכנגד קיבלו את מרבית התמורה עבור הבטון שסיפקו לחברה, ונראה כי החברה הפסיקה לשלם חובה לתובעים שכנגד עקב כך שנקלעה לקשיים כלכליים, דבר שאינו מצדיק מניה וביה הרמת מסך.

עוד אציין, כי בכל הנוגע לנתבעים שכנגד מס' 2-3, בעלי המניות בחברה בתקופות שונות של ההתקשרות בין הצדדים, לא הוכח כי מתקיימים תנאיו של סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שעניינו ייחוס חוב של החברה לבעל מניות בה.

אשר על כן אני דוחה את התביעה שכנגד נגד הנתבעים שכנגד מס' 2-4.