ת"א 17063-03-16

לפני בקשה לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, מכוח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, לאור העובדה שהתובעים מתגוררים מחוץ לתחום שיפוט מדינת ישראל.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1.התובעים המתגוררים בכפר דיר אל עסל אל-פוקא במסוך לחברון, תושבי הרשות הפלשתינאית. לטענתם, המנוח, הקטין יוסף סאמי יוסף שואמרה (להלן: "המנוח"), מצא את מותו ביום 19.03.14 עת יצא יחד עם שניים מחבריו דרך פרצה בגדר הביטחון, לקטוף פרח בר מסוג "עכוב", כנהוג במסגרת הקטיף העונתי, ונפגע בפלג גופו העליון מאש חיילי צה"ל (להלן: "האירוע"). לטענת יורשיו של המנוח רשלנותה המוחלטת של הנתבעת היא שהביאה למותו של המנוח בטרם עת.

2.הנתבעת חולקת על אחריותה לנזקי התובע, ומכאן בקשתה להורות על הפקדת ערובה. לדידה, גם אם יוכח שנגרם נזק לתובע ושנזק זה נגרם עקב פעולות כוחות הביטחון, הרי שמדובר ב"פעולה מלחמתית", כהגדרת מונח זה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב - 1592 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים"). לטענת הנתבעת, האירוע התרחש בעת שכוח ששהה במארב זיהה חוליה המתקרבת לגדר הביטחון, משחיתה את הגדר ויוצרת פרצה, דרכה נכנסו חברי החוליה אל תוך שטח מדינת ישראל. לאחר שבוצע נוהל מעצר חשוד שכלל קריאות אזהרה, יריות באוויר והחוליה לא עצרה, בוצע ירי לכיוון פלג גוף תחתון של אחד מחברי החוליה אשר נפגע ומאוחר יותר מת מפצעיו. לטענת הנתבעת, המארב בוצע במסגרת פעולות יזומות לסיכול פגיעה בגדר הביטחון לצורך שמירה על ביטחון תושבי הישובים הישראליים השוכנים בסמוך לגדר.

3.הנתבעת ביקשה, כי בית המשפט יורה לתובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בשיעור ריאלי. הנתבעת נימקה בקשתה בטעם שהתובעים הם תושבי הרשות הפלשתינית וככל הידוע לה אין בבעלותם נכסים בתחום המדינה, על כן, אם תידחה תביעתם וייפסקו הוצאות לזכותה, יקשה עליה מאוד להיפרע מהתובעים. עוד נטען, כי סיכויי התביעה קלושים היות ולנתבעת קמה הגנה של פעולה מלחמתית.

המסגרת הנורמטיבית

4.תקנה 519 מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לאיזון הנדרש בגדרה:

"519.(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו באה לאזן בין שני אינטרסים חשובים: מחד גיסא ניצבת זכות הגישה לערכאות של התובע, זכות אשר זכתה למעמד חוקתי ראשון במעלה (ע"א 733/95 אורפל אלומיניו בע"נ נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629), ומאידך גיסא, עומדת החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי יהא לנתבע ממי להיפרע את הוצאותיו, באם תידחה התביעה (רע"א 2141/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמן (פס"ד מיום 13.11.14) (. לא אך למתדיין ספציפי בתיק ספציפי אלא גם לצורך שמירה המשאבים השיפוטיים המצומצמים והיקרים, תוך שמירה על זכות הגישה לערכאות של כלל הציבור.

בעוד התקנה מותירה את שיקול הדעת של הרשם רחב, הרי שהפסיקה קבעה מספר אמות מידה. ראשית נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. עוד צוין, כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. הפסיקה הדגישה את העובדה כי משמעות אי- הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, 16.1.13). לפיכך, על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מהיות הצדדים, התנהלותם, תום ליבם וכן הלאה על זו הדרך.

דיון והכרעה

5.התובעים הינם תושבי הכפר דיר אל עסל אל- פוקא שבדרום מערב חברון. בעניין זה נקבע כי מקום מגוריו של תובע הינו אחד משני המקרים בהם מוטלת ערובה על תובע. זאת, שכן ככל שהנתבע יזכה בהוצאות, יתקשה לגבותם (זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 900, וכן ראה בר"ע (י – ם) 3279/98 טאהה אבו חלימה ונביל נסר נ' המאגר הישראלי תק – מח (54) 550, וכן ת.א. 1330/96 עיזבון אחלייל נ' מ"י, טרם פורסם). נכון להיום, לא קיימת תשתית מנגנונית המאפשרת גביית הוצאות או פסקי דין שנפסקו על ידי בתי משפט בישראל לזכות תושבי ישראל, ולמעשה, אין אפשרות לאכיפה ישירה של פסקי דין ישראליים באזור הרשות הפלסטינאית. לאור עובדה זו, ברי כי קיים קושי מהותי בגביית הוצאות מהתובע , אם יחוייב בהן (לעניין זה ראה המ' 22527/95 מ"י נ' שומאן, טרם פורסם), משכך נקבע כי יש לראות בתושב הרשות משום "תושב זר" ונראה כי חשש הנתבעת כי אם תזכה בהוצאות תתקשה לגבות את אשר מגיע לה, סביר.