ת"א 17042-07-15

1.לפניי בקשה לסעד זמני במסגרת תובענה בת"א 17042-07-15, לפיה יעוכב ביצועו של פסק-דין שניתן בהליך שבין המבקשת לבין משיבים 7 ו-8, ואשר לפיו נתקבלה תביעת המשיבים הנ"ל לפינויה של המבקשת מנכס מקרקעין.

2.אסקור להלן את הרקע להגשת הבקשה ואת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בעבר.

ביום 8.2.08 הגישו משיבים 7 ו-8 (להלן גם – המשיבים) לבית-משפט השלום בירושלים בת"א 11695/08 תביעה לסילוק ידה של המבקשת מדירה שבבעלות סבתם המנוחה (להלן גם – תביעת הפינוי) ברחוב ניסים בכר 12 בירושלים. ברשימת הפלוגתאות המוסכמות בתביעת הפינוי, העלתה המבקשת טענת הגנה אחת נגד תביעת הפינוי, לפיה היא דיירת מוגנת בנכס. יצוין, כי במסגרת בקשת רשות ערעור בתיק ר"ע 1028/09 קבע בית-משפט זה (כב' השופט צ' זילברטל), כי המשיבים אשר טוענים כי הם שניים מיורשי המנוחה, בעלת הנכס, רשאים היו להגיש את תביעת הפינוי בשם כלל היורשים. בפסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' סגן הנשיאה, השופט ג' ארנברג) בתביעת הפינוי, מיום 25.8.14, נתקבלה תביעת המשיבים ונדחתה הגנת המבקשת. בית-משפט השלום פסק, כי המבקשת לא הוכיחה את זכותה לדיירות מוגנת, וכי אף אם הייתה לה זכות כאמור, הרי שקיימות עילות שונות שמאפשרות את פינויה מהנכס, ובכלל זה – העובדה שלא הוכח תשלום דמי-שכירות לאורך השנים, וכן העובדה שהמבקשת ובעלה המנוח נטשו את המושכר והתגוררו במקום אחר לכל המאוחר משנת 1986. בגדרו של פסק-הדין בעניין הפינוי, התייחס בית-משפט השלום גם לטענות שהעלתה המבקשת בשאלת הבעלות, חרף העובדה שטענות אחרונות אלו היו בבחינת הרחבת חזית. בית-המשפט דחה את הטענות, בציינו, בין-השאר: "בסיכומים ניסתה הנתבעת [המבקשת] לטעון כי לא הוכחה בעלות של המנוחה בנכס, ואולם אין לדברים שחר. ראשית, צורף נסח רישום ממנו עולה כי הנסח רשום על-שם המנוחה. שנית, ועיקר, הנתבעת [המבקשת] עצמה ובעלה, במהלך השנים, הכירו בזכויות של התובעים [המשיבים] ויתר היורשים בנכס, ועובדה היא שכאשר רצו לשלוח תצהירי דייר נכנס ודייר יוצא, מפני שסברו שיש להם זכות לקבל את חלקם כדיירים מוגנים, פנו אל התובעת [משיבה 8] כמי שמייצגת את בעלי הנכס" (עמ' 10 לפסק-הדין).

ערעור שהגישה המבקשת על פסק-דין בתביעת הפינוי, נדון בבית-משפט זה במסגרת ע"א (י-ם) 37987-10-14. בית-המשפט (כב' השופטים א' כהן, מ' יועד-הכהן וע' כהן), דחה ביום 22.2.15 את ערעור המבקשת על פסק-דין הפינוי, מטעמיה של הערכאה הדיונית. בית-המשפט שלערעור אימץ את קביעותיה של הערכאה הדיונית – כי לא הוכחה זכותה של המבקשת להיות דיירת מוגנת בנכס; וכי אף אם היו למבקשת זכויות כאלו – קמות מספר עילות לפינויה מהנכס. באשר לטענת המבקשת, לפיה המשיבים לא היו זכאים להגיש את תביעת הפינוי מטעם הבעלים הרשומים, לא מצא בית-המשפט שלערעור לסטות מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי (כב' השופט צ' זילברטל) בבר"ע 1028/09 מיום 19.10.09, לפיה למשיבים, שהם שניים מהנכדים, עומדת זכות תביעה. גם לגופו של עניין לא מצא בית-המשפט שלערעור להתערב בפסק-דינו של בית-משפט השלום, בהוסיפו כי "גם אם היה בית-משפט קמא קובע כי המערערת [המבקשת] הייתה בעבר דיירת מוגנת, הרי שאין מחלוקת כי לאחר שהמערערת [המבקשת] ובעלה המנוח רכשו דירה ברח' נרקיס, הרי שהם נטשו לחלוטין את הנכס ועברו להתגורר בדירה החדשה אותה רכשו" (פִסקה 5 לפסק-הדין). בהקשר האחרון הוסיף בית-המשפט שלערעור, כי בפתח הדיון לפניו הודתה המבקשת, כי היא מתגוררת בדירה ברח' נרקיס לפחות 15 שנה. בית-המשפט שלערעור אף דחה בקשה של המבקשת להגיש תצהיר נוסף בהליך הערעור, דחה את הערעור והורה כי המבקשת תפנה את הנכס לא יאוחר מיום 15.7.15.

על פסק-הדין בערעור האמור, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. בבקשת רשות הערעור הלינה המבקשת על כך שבית-משפט השלום ובית-משפט המחוזי נמנעו מלדון במספר טענות שהעלתה, ובין-השאר: כי משיבים 7 ו-8 (התובעים) לא הוכיחו את בעלותם בנכס; כי נפלו פגמים פרוצדוראליים מהותיים בהליך המשפטי, שהיו אמורים להוביל לדחיית התביעה; כי בית-משפט השלום ובית-משפט המחוזי לא דנו בטענות הסף של התיישנות ושיהוי, ואף לא בטענות חלופיות בדבר זכותה של המבקשת כבת-רשות בנכס; וכי המבקשת היא דיירת מוגנת בנכס ולא התקיימו בעניינה עילות המצדיקות את פינויה ממנו. בהחלטה מיום 28.5.15 דחה בית-המשפט העליון (כב' השופט מזוז) את הבקשה, מבלי שנתבקשה תגובה לה; זאת, תוך שהיה מודע לכך שהמבקשת ביקשה לערער פעם נוספת על סוגית הבעלות.

יצוין, כי במקביל לתביעת הפינוי שנוהלה נגדה בבית-משפט השלום, ואשר כאמור נדחתה בפסק-הדין החלוט שנבחן בשלוש ערכאות, הגישה המבקשת בשעתו, בחודש יוני 2012, תובענה לבית-משפט זה בת"א 51685-06-12 נגד משיבים 7 ו-8 ומשיבים נוספים (מרבית המשיבים בתובענה הנוכחית). בתובענה האמורה עתרה המבקשת לסעדים הצהרתיים, ובין-השאר, לכך שהמשיבים אינם זכאים להירשם כבעלי זכויות בנכס, וכי המבקשת "הינה בעלת הזכויות במקרקעין ו/או בעלת זכות החזקה במקרקעין מכוח התיישנות ו/או הוראות כל-דין לרבות דיני דיירות מוגנת". בפסק-דין מיום 14.3.13 החליט בית-המשפט (כב' השופט ר' יעקובי) למחוק את התביעה על הסף מטעמים שונים, ובין-השאר, מן הטעם שהמבקשת צירפה נתבעים אשר "אינם בין החיים", במקום לערוך בירורים מתאימים ולהגיש את התביעה נגד יורשי המנוחים. עם-זאת, הורה בית-המשפט כי מחיקת התביעה לא תהווה מחסום כלפי המבקשת "מנקיטת הליכים הולמים כלפי נתבעים מתאימים בשלב שיהיה ראוי לכך".

3.התובענה הנדונה הוגשה ביום 8.7.15, לאחר דחיית בקשת רשות הערעור בתביעת הפינוי. בתובענה זו, עותרת המבקשת לעיקר הסעדים ההצהרתיים שלהם עתרה בת"א 51685-06-12. המבקשת ביקשה שיוצהר, כי היא "בעלת הזכויות ו/או זכות החזקה והשימוש ו/או זכות זיקת הנאה ו/או זכאית להירשם ככזאת ו/או כל זכות ביחס למקרקעין, בין שבדין ובין שביושר והעולה מנסיבות החזקתה והתנהלותה בנכס". כן היא עותרת, לחלופין, לצו הצהרתי לפיו הנתבעים המנוחים 1-4 ו-6 או מי מיורשיהם, או האפוטרופוס הכללי, הִנם הבעלים בנכס או זכאים להירשם כבעלים, אך לא משיבים 7 ו-8.

4.בגדרה של הבקשה לסעד זמני, עותרת המבקשת לעכב את ביצוע פסק-הדין בתביעת הפינוי, שניתן בהליכים הקודמים בינה לבין משיבים 7 ו-8. היא טוענת, כי סיכויי התביעה הִנם גבוהים, וכי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף להיעתר לבקשה. באשר למאזן הנוחות, ציינה המבקשת בבקשתה, בין-השאר, כי יש לשקול את עוגמת הנפש שתיגרם לה כתוצאה מפינויה מדירה שבה היא מתגוררת כששים שנה, ובפרט נוכח השקעותיה הכספיות הניכרות בשיפוץ הנכס; וכי למשיבים לא ייגרם נזק ממשי אם יעוכב ביצוע פסק-הדין עד להכרעת בית-המשפט בתובענה החדשה.

5.משיבים 7 ו-8 גורסים, כי סיכויי התובענה קלושים, זאת לנוכח פסק-הדין החלוט בתביעת הפינוי. בהקשר זה, מציינים משיבים 7 ו-8, בין-היתר, כי העותרת טענה במהלך ההליך הקודם שהיא דיירת מוגנת במושכר, ועתה טוענת, באותה נשימה, שהיא הבעלים של הנכס; כי סיכויי התביעה אינם גבוהים, שכן היא טוענת בגדרה של התובענה כי לא ידוע לה מי הבעלים של הנכס, למעט משיבים 7 ו-8 שהיא אינה מכירה בבעלותם; כי הסעד המבוקש של הכרזת המבקשת כבעלת זכות החזקה ו/או שימוש בנכס, אינו בסמכותו העניינית של בית-משפט זה, מה-גם שבתביעת הפינוי נדחתה הטענה; כי טענת רכישת זכויות מכוח התיישנות צריכה להידחות על הסף, ולוּ מן הטעם שלא הועלתה בהליך הקודם; וכי לא היה מקום להגיש שוב את התובענה לבית-משפט זה טרם איתור יורשי נתבעים 1-6 כאמור בפסק-דינו של בית-משפט זה בת"א 51685-06-12. בכל הנוגע למאזן הנוחות, ציינו משיבים 7 ו-8 כי הטענה לפיה המבקשת מתגוררת בנכס מזה כששים שנה, אינה אמת, שכן בפסק-הדין בתביעת הפינוי נקבע שהעותרת ובעלה נטשו את הנכס באמצע שנות ה-80, מה-גם שהמבקשת עצמה הודתה בבית-משפט השלום ובבית-משפט זה במסגרת הערעור, כי בפועל היא אינה מתגוררת בנכס שנים רבות. ב"כ משיבים 7 ו-8 ביקש לדחות את הבקשה לסעד זמני, ולפסוק ללקוחותיו שכר טרחת עורך-דין בסכום בשקלים חדשים השווה ל-3,000 דולר ארה"ב, בהתאם להסכם שכר הטרחה שהציג לבית-המשפט.