ת"א 17033-11-09 נעים נ' מדינת ישראל

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו בשל רשלנות הנתבעת. חילוקי הדעות הם על האחריות ועל הנזק. לאחר שמיעת הראיות מצאתי כי התביעה לא הוכחה ויש לדחותה.

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 14/12/67, עובד רשות הדואר.

2. ב-2006 עבד בסניף דואר-נע ועסק בחלוקת ואיסוף דואר ביישובי לב השרון ובבסיס צה"ל הנמצאים באזור החלוקה.

3. ב-30/5/06 חילק דואר בבסיס צה"ל בבארותיים.

4. לדבריו ביקש למסור עיתון יומי לרס"ר המטבח ובעת שחצה את חדר האוכל החליק על נוזל שהיה על הרצפה נפגע בברכו.

5. כתוצאה מההחלקה נגרם נזק לסחוסי הברך. מומחה בית-המשפט (ד"ר רפי טיין) העריך כי נותרה נכות אורתופדית של 15% וצלקת שמזכה בנכות אסתטית של 3%.

   המחלוקת בסוגיית האחריות

6. העדות היחידה על התאונה ונסיבותיה היא עדותו של התובע. זוהי עדות יחידה של בעל דין, שיש לו עניין ברור בתוצאות ההליך, ובכדי שנוכל לקבוע ממצאים על בסיסה יש למצוא לה סיוע בראיות חיצוניות או לתת טעם של ממש להסתמכות עליה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971; ראו: ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי; מו(1) 733 [1992]; ע"א 2119/94 לנדאו נ' לוין, פ"ד מט(2) 77 [1995]).

    

7. התובע סבור כי במקרה הנוכחי אין כל מניעה לסמוך על עדותו, שלטעמו הייתה אמינה וקוהרנטית. לטענתו ממילא ניתן למצוא סיוע לגרסה במסמכים רפואיים ובמסמכי המל"ל מזמן אמת שמציגים גרסה עקבית ורציפה. התובע מציין כי העדים היחידים לתאונה היו חיילים ששהו בחדר האוכל ואינם מוכרים לו, ולכן אין באפשרותו להציג ראיות או עדים נוספים; וכי בנסיבות אלו עובר הנטל להבאת הראיות לנתבעת בהיותה בעלת המקרקעין והאחראית על אותם חיילים. אלא שהנתבעת לא הביאה כל עד רלוונטי אלא רק קצין שלא שירת בזמן התאונה והעיד על נהלי חלוקת הדואר בבסיס. לדעתו די בכל אלה כדי לבסס את תביעתו ולהטיל אחריות על הנתבעת.