ת"א 1694-07 פן (בן מרגי) ואח' נ' רכבת ישראל בע"מ

1.המבקשים הגישו נגד המשיבה (להלן: "הרכבת") תביעה ובקשה לאשרה כתביעה ייצוגית.

עניינן של הבקשה ושל התביעה בשביתה שאירעה ברכבת ביום 30.4.2007. באותו יום סמוך לשעה שמונה בבוקר, נפסקה תנועת הרכבות בכול רחבי הארץ למשך שעה בערך כתוצאה מאסיפות הסברה שערך ועד עובדי הרכבת. לטענת המבקשים בבקשת האישור, להם ולכול יתר חברי הקבוצה נגרמו נזקים כתוצאה מכך, והם תבעו פיצוי בגין נזקים אלה.

2.ביום 18.9.2008 ניתן על-ידי פסק-דין (להלן: "פסק-הדין הקודם"), שדחה את בקשת האישור. הבקשה נדחתה מהטעם שכחלק מההסכם בין הרכבת לבין נוסעיה קיים סעיף המגביל את סכום הפיצוי שנוסעי הרכבת שנפגעו מהאיחורים יכולים לתבוע. הסעיף שולל אפשרות של תביעת נזקים אחרים – ישירים ועקיפים, ומגביל את סכום הפיצוי למחיר של כרטיס אחד או שניים – לפי משך האיחור (סעיף זה יכונה להלן: "נוהל הפיצוי"). לאור מגבלת הפיצוי שבנוהל הפיצוי, כך נקבע בפסק-הדין הקודם, חברי הקבוצה אינם זכאים לפיצוי בגין נזקים נוספים ובגין עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהאיחור.

3.המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין הקודם לבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון קבל את הערעור, וקבע בפסק-דינו מיום 27.6.2013 (בע"א 9494/08) כי לא היה מקום לקבוע כי נוהל הפיצוי מהווה הסדר ממצה שאינו מאפשר לתבוע את הרכבת, וכנגזרת – אין להניח, על בסיס קביעה זו, שאין אפשרות סבירה שהתובעים יצליחו בתביעתם. בפסק-דינו התייחס בית-המשפט העליון גם לשאלה נוספת – של התאמת התובענה להליך של תביעה ייצוגית, וקבע כי נושא זה ייבחן על-ידי בית-משפט זה, שאליו יוחזר הדיון.

לאחר שהדיון הוחזר מבית-המשפט העליון לדיון נוסף בבקשת האישור, ניהלו הצדדים מגעים ביניהם, תוך ניסיון להגיע להסכם פשרה. ביום 28.11.14 הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי הם הגיעו להסכמה שהם ביקשו לתת לה תוקף של פסק-דין.

עיקרי הסכם הפשרה

4.עיקרי הסכם הפשרה אותו ביקשו הצדדים לאשר הם דלקמן –

הרכבת העריכה כי מספר חברי הקבוצה הוא 75,000 איש בערך. זאת על סמך העובדה כי נכון למועד הרלבנטי (יום 30.4.07) התבצעו ברכבת 108,392 נסיעות במשך יממה שלמה, ועל בסיס הערכה בדבר מספר הנוסעים במשך שעה אחת בשעות הבוקר.

הצדדים הסכימו כי שיעור הפיצוי יחושב על-פי מפתח זכאות של שני כרטיסי נסיעה לכל נוסע, וזאת בנוסף לכרטיסי הנסיעה שהוענקו לחברי הקבוצה שפנו בדרישה להנהלת הרכבת, מכוח נוהל הפיצוי. מאחר שתעריף הנסיעה הממוצע עמד בתקופה הרלוונטית על סכום של 28.8. ₪, הרי שהפיצוי הכולל לקבוצה צריך לעמוד על סכום של 4,320,000 ₪. הרכבת הסכימה לכן לפצות את ציבור הנוסעים בסכום של 4,500,000 ₪.

הצדדים ציינו את קיומו של קושי משמעותי לאתר את חברי הקבוצה, הן לאור הזמן הרב שחלף מאז האירוע נושא בקשת האישור, והן משום שמדובר בנסיעה ברכבת, נסיעה שאינה כרוכה ברישום שמי של הנוסעים. לכן, הסכימו הצדדים כי הפיצוי צריך להיות פיצוי לרווחת כלל נוסעי הרכבת, ולא פיצוי פרטני לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה.