ת"א 16167-12-12 ביטון נ' בנק אוצר החייל בעמ ואח'

החלטה זו היא בבקשה להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים מכוח תקנה 519 בתקנות סדר הדיון האזרחי, התשמ"ד-1984.

עניינה של התביעה הוא בנזקים אשר נגרמו לתובע, לטענתו, עקב הפסדים כספיים של השקעותיו בניירות ערך, להם אחראיים הנתבעים. הנתבעים, הם המבקשים כאן, הגישו בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בסיום ההליך, וזאת לפי שלשיטתם תביעתו נעדרת כל סיכוי שהוא ולפי שהתובע חסר כל יכולת כלכלית. כך, טוענים המבקשים, באם תידחה התביעה, יוותרו הם אל מול שוקת שבורה בהיעדר יכולת להיפרע את הוצאותיהם.

המסגרת הנורמטיבית

1. תקנה 519(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מעניקה בידי בית המשפט את הסמכות להורות על הפקדת ערובה על ידי תובע על מנת להבטיח את הוצאותיו של הנתבע, אם וכאשר תידחה התביעה. לשון התקנה קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

    

2. בתקנות לא נקבעו התנאים להפעלת סמכות זו של בית המשפט, אך עם הזמן גובשו בפסיקה הכללים והשיקולים אותם יש להביא בחשבון בעת מתן החלטה על חיוב ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. במסגרת זו, הוכרו ארבעה שיקולים עיקריים ככאלה המצדיקים הטלת החיוב על התובע וזאת כאשר מדובר בתובע שהינו תושב חוץ; כאשר לא צוין מענו העדכני של התובע בכתב התביעה; כאשר מדובר בתובע שמצבו הכלכלי ירוד; וכן כאשר סיכויי התביעה הם קלושים [א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 12, 2015), 679].

    

3. שני השיקולים הרלוונטיים לענייננו הם אלה המתייחסים למצבו הכלכלי של התובע ולסיכויי התביעה. ביחס לאלה, קבע לאחרונה בית המשפט העליון ברע"א 5488/16 אבנר נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ (פורסם במאגרים, 17/07/16) את הדברים הבאים: