ת"א 16091-06-16

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף נגד נתבעת 3

1. עסקינן בתביעה על פי פקודת הנזיקין (רשלנות והפרת חובה חקוקה), הנוגעת לנזקי גוף שארעו לתובע עת התאמן בשחיה, "בבריכה של הנתבעת 1 במסגרת הפעילות של נתבעת 3" (ס' 1 לכתב התביעה).

    

2. נתבעים 1 ו-2 הכחישו חבותם וטענו בין היתר כי "האשם הבלעדי לאירוע התאונה מוטלים על התובע ו/או על הנתבעת הנוספת ו/או על גורמים אחרים שלא נתבעו". (ס' 1 ה' לכתב ההגנה, הדגשה שלי-מ.ק.).

    

3. נתבעת 3 טוענת כי יש לדחות התביעה נגדה על הסף בהעדר יריבות מהטעם ש"בעת הרלבנטית הנתבעת 3 לא החזיקה קבוצות אימון משלה כלל", וכי התובע לא התאמן במסגרתה אלא במסגרת נתבעת 1 בלבד (ס' 1-3). התובע והוריו סוברים אחרת וטוענים כי לא ניתנה להם תשובה לשאלה מי העסיק את מדריך השחיה והאם נתבעות 1 ו-2 מסכימות שהנתבעת 3 אינה חבה.

    

4. ב"כ התובע מבקשת לקבוע דיון כדי לחקור את יו"ר הועד המנהל של נתבעת 3, "על מנת שניתן יהיה להכריע בבקשה לסילוק על הסף, לאחר בירור העובדות העומדות בבסיסה" (ס' 10 לבקשה מיום 26/2/17).

    

5. כל הטענות הללו הן טענות עובדתיות, שעל ביהמ"ש לברר ולהכריע ולכן לא ניתן למחוק התביעה נגד נתבעת 3 על הסף. ההלכה הפסוקה בנוגע לתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 קובעת כי די בקיומה של אפשרות, אף קלושה, כי לאור העובדות המהוות את עילת התביעה יהיה התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו בכדי שלא להורות על סילוק התובענה. (ראו למשל ע"א 76/86 ד"ר פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג(3) 1989, רע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד [נבו] (29.3.2016) ורע"א 661/17  אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [נבו] 16.2.17)).