ת"א 1565-10-11 פלדמן נ' מלמן ואח'

1.בקשה מטעם הנתבע 4 להורות על ביטול החלטה בדבר היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט.

2.לאחר עיון בבקשה ובתגובה ולאחר דיון בבקשה שהתנהל בפני ביום 5.7.15, מצאתי לדחות את הבקשה.

3.עיון בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע מעלה, כי נתבע 4 הינו בעל מניות ומנהלן של הנתבעות 6-7. נטען שהנתבע 4 הקים חברה בישראל שנטען לגביה שהינה חברה משפחתית שהוקמה בהוראת הנתבעים 3-1 ומתוך ידיעה שאין כל כוונה לשלם לתובע את השיקים שניתנו לו. נטען כי הנתבעים 5-4 נקטו ביודעין פעולות כדי לטשטש את זהות הנתבע 1 כמנהל ובעל השליטה בחברות השונות. מהתצהיר עולה כי כל החברות רשומות תחת אותם שמות משפחה ושקיים לכאורה קשר הדוק בין הנתבעים. יוצא איפא שהתובע פירט את עילות התביעה נגד נתבע 4, ואת סיכויי התביעה.

4.אני מוצאת בתצהיר עדות הראשית שהוגש מטעם התובע, כדי לרפא את הפגם שנפל באי הגשת תצהיר תומך לבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, שהוגשה על ידו במהלך הדיון בפני.

5.בהקשר זה יוער כי ההלכה הפסוקה מורה שלצורך קבלת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, התובע לא נדרש בשלב זה להוכיח את תביעתו ודי ברמה מופחתת של הוכחה וזאת לשני אלה: התביעה "ראויה" וכן קיימת בידו עילה שאינה טורדנית או תביעת סרק. ראו: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' סי אי אי אלקטרוניקס (4.9.07); בר"ע 210/81 holz נ' שעין, פ"ד לו (3), 633, 638 (1982) גם שם נדון עניין היתר המצאה והועלתה טענה דומה. בית המשפט קבע כדלקמן:

"אין צורך בכך, שבמסגרת "השכנוע לכאורה" יהיו התצהיר ויתר החומר, שיוגש על-ידי המבקש, משום הוכחה מספקת לביסוס התביעה. סבורני, כי אין גם חובה, שהתצהיר יהווה ראיה קבילה במובן כלליהם של דיני הראיות. יכול התצהיר, למשל, להתבסס על עדות שמיעה כדי להבהיר את נימוקי הבקשה, ובלבד שהוא יכיל משהו, שיש בו כדי לשכנע את השופט, כי יש למצהיר ידיעה אישית כלשהי בנושא המשפט, אשר לאורה נראית התביעה מבוססת למדיי".

6.באשר לטענת השיהוי, אכן התובע השתהה בהגישו את הבקשה, עם זאת מצאתי שעשה מאמצים לאתר את הנתבע 4, ובהתאם לשיקול הדעת שניתן לבית המשפט, מצאתי כי אין מקום שלא להיעתר לבקשה למתן היתר המצאה מטעם זה בלבד.

7.לעניין חלות הבקשה לגדר החלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין, אני מקבלת את עמדת התובע כי הבקשה עומדת בגדר תקנה 500(10) לתקנות.

8.בעל דין דרוש או נכון הוא כזה אם היה נחשב צד נכון לתביעה יחד עם הצד היושב בארץ, במקרה בו שניהם היו יושבים בארץ. כדי לקבוע מיהו בעל דין זה נוסחו בפסיקה שתי שאלות משנה המבוססות על ההנחה כי הצד הזר היה יושב בארץ: (1) האם היה בית המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה נגד הצד הזר, (2) והאם התביעה נגד הצד הזר הייתה ראויה להתברר עם התביעה נגד הצד היושב בארץ? אם נמצא כי יש לענות בחיוב על שתי השאלות, יהא מקום לקבוע כי הצד הזר הוא בבחינת בעל דין נכון או דרוש בתביעה. (ראו: רע"א 04 / 3872 ד"ר נחמן וילנסקי נ' Metallurgique de Gerzat S.A., פ"ד נט (1) 24, 30 (2004)).

9.בענייננו, בעל הדין האחר שלו הומצאה הזמנה כדין בתחום המדינה, הם הנתבעים 3-1, 8-5 שמקום מושבם בישראל. לנוכח הנטען בכתב התביעה ובתצהיר, אני סבורה כי ניתן היה לצרף את הנתבע 4 לתביעה נגד יתר הנתבעים בתיק, לו מקום מושבם של כולם היה בישראל, זאת שכן כלפי הנתבעים, מתעוררות שאלות עובדתיות ומשפטיות הכרוכות זו בזו, באשר להקמת החברות וניהולן בפועל העושות את הצירוף לנוח ורצוי. יצוין כי הנתבע 4 נתבע מכוח היותו בעל מניות בחברה שהוקמה בארץ.