ת"א 15594-08 שם טוב ואח' נ' וייל ואח'

כללי

1.לפניי תביעה למתן צו הריסה, צו מניעה קבוע וסעד כספי בסך 100,000 ₪ שעניינה בניה שבנה הנתבע 1 בבניין ברחוב ישא ברכה 11 בירושלים, בחלקה 176, גוש 30080. התובעים הינם שניים מתוך 6 אחים- יורשים שהיו בעלי זכויות בבניין סמוך ברחוב ישא ברכה 9, בחלקה 172 באותו הגוש.

ביום 2.1.13 ניתן פסק דין, בו התקבלה התביעה על כל רכיביה, בהעדר התייצבות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט המחוזי על החלטה שלא לבטלו התקבלה, והצדדים קיבלו שם את המלצת בית המשפט והסכימו לביטול פסק הדין בכל הנוגע לחיוב הכספי שבו. עוד הוסכם שסעד ההריסה שבפסק הדין וצו המניעה יוותרו על כנם (החלטת כב' השופט א' פרקש מיום 20.6.11, רע"א 44819-01-11).

בדיון שנקבע בפני מותב זה, לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, שוב לא התייצב הנתבע, ושוב ניתן פסק דין בהעדרו והפעם- על מלוא החיוב הכספי. גם הפעם הזאת הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק דין, והוא בוטל בהסכמת הצדדים.

טענות התובעים

2.התובעים טוענים, כי הנתבע ביצע עבודות בניה תוך חריגה מהיתר הבניה ותוך פגיעה קשה בבניינם. לא רק שהנתבע פגע בשווי הבניין בכך שהבניה בוצעה בקו אפס ללא שמירת קו הבניין על פי התב"ע, אלא גם בהריסת גדר עתיקה שהפרידה בין החלקות, בפלישה לתוך שטח חלקת התובעים, הכל תוך רמיסת החוק.

התובעים התייחסו גם לאופן המזלזל בו נהג הנתבע בהליך השיפוטי, לעתים התייצב ולעתים לא, כך שניתנו שני פסקי דין בהעדר התייצבות.

התובעים ציינו, כי הנתבע ביצע עבודות הריסה ובניה של מבני בטון בחלק הצפון מערבי של חלקתו, הגובלת בחלקת התובעים, למרות שחלק זה לא מופיע בהיתר הבניה וכן ביצע עבודות בניה נוספות שפוגעות קשות בחלקתם.

התובעים הגישו תלונות רבות לעיריית ירושלים אשר הוציאה צו הפסקת עבודה ונקטה נגד הנתבע הליכים פליליים בבית המשפט לעניינים מקומיים. הנתבע המשיך בעבודות הבניה על אף הצווים וביצע את העבודות תוך הפרתם, בשעות בהן התובעים אינם נמצאים בביתם. כאשר הבחינו התובעים בעבודות והזמינו פקחים, נעלמו הפועלים במהירות מהשטח.

התובעים ציינו מועדים מספר בהם עבדו הנתבעים בשטח בניגוד לצווים וצירפו תמונות המוכיחות זאת.

הנתבע לא כיחד ובנה גם בניגוד לצווי בית המשפט וביזה את צו המניעה הזמני, עד אשר הגישו התובעים בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

במסגרת הליך זה, נערך ביקור במקום במעמד כב' השופט ש' פיינברג, שדן בשעתו בתיק, והצדדים הגיעו להסדר ביניים, אולם הנתבע לא כיבד גם הסדר זה.

במהלך שנת 2011 מכרו התובעים את זכויותיהם בחלקה והתברר, כי עבודות הנתבע גרמו לא רק לטרדה רבה ובלתי נסבלת, אלא גם פגעו בערכו של הבניין, כפי שצוין במפורש בהסכם המכר. הפגיעה בערך הנכס היא בשיעור שלא פחת מ-100,000$ , ואולם התובעים בחרו להעמידה על סך של 100,000 ₪ בלבד, שכן במועד הגשת התביעה טרם נמכר הנכס ולא היה ידוע עדיין היקף הפגיעה, מה גם שהגדר טרם נבנתה.

התובעים טענו, כי מעשיו של הנתבע גרמו להם עגמת נפש מרובה בשל כך שמצאו עצמם מתרוצצים במחלקת הפיקוח של עיריית ירושלים, משטרת ישראל ונגררו להליך משפטי ארוך ויקר.

לפיכך, מבקשים התובעים שלא לסטות מפסק הדין שניתן ולחייב את הנתבע במלוא הסכום בסך של 100,00 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בחוק.

טענות הנתבע