ת"א 15539-06-16

מבוא

1. לפני בקשת הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעות המוסד לביטוח לאומי באשר לנכות שנותרה לתובע, ולמנות מומחה רפואי בתחום האורתופדיה.

2. על פי המתואר בכתב התביעה, נפגע התובע בתאונת דרכים (להלן- "תאונת הדרכים"), כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), שאירעה ביום 1.5.15 בעת שנסע ברכב בו נהג מר היתם עבדו. התובע פונה באמצעות אמבולנס לבית החולים שערי צדק, שם נבדק ושוחרר תוך המלצה על מנוחה , נטילת משככי כאבים והמשך מעקב רפואי.

3. תאונת הדרכים הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וועדה רפואית קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגין התאונה בשיעור 10% בגין הגבלת תנועות קלה בעמוד שדרה מותני לפי פרט 37 (7) א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות").

   הבקשה

4. ביום 8.5.17 הגישה הנתבעת את בקשתה להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית. בבקשה טענה הנתבעת כי הוועדה לא הייתה ערה לתיעוד רפואי מעברו של התובע לפיו סבל התובע באופן כרוני עוד מילדות מתחלואה בגב, כאבים ומגבלות והקרנות לגפיים. הנתבעת הוסיפה כי הוועדה לא בחנה את הקשר הסיבתי, ואת העובדה שהתובע סבל מתחלואה ניוונית בעברו, את התיעוד לאחר התאונה ובסמוך לתאונה, שלא העלה כל ממצא ממשי, ולפיכך, לשיטת הנתבעת, המגבלה בעמוד השדרה הצווארי אינה קשורה בקשר סיבתי לתאונה.

5. בתשובה לתגובת התובע טענה הנתבעת כי בפרוטוקול הוועדה אין כל אזכור לעברו של התובע, וכי אין מדובר בתיעוד דל, אלא קיים תיעוד רב ורציף לאורך שנים, שלפיו סבל התובע מתחלואה גבית כרונית ומהותית לאורך שנים הכוללים כאבים כרוניים ספונליסיס בגב, ממצאים דסקליים מהותיים הלוחצים על השק תקאלי וגורמים לרדלקופתיה הקרנות לגפיים ולאשכים.

   עמדת התובע

6. התובע התנגד לבקשה וטען כי היא אינה מגלה טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית. התובע טען כי יש להתיר הבאת ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו.