ת"א 15516-09-12 ח' נ' אטיאס ואח'

לפניי תובענה שהוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

1.התובעת, ילידת 16.3.89, עבדה כמאבטחת בקניון ברחובות ביום 4.8.11, עת לטענתה רכב הנתבעת 1 פגע בה עם גלגליו בכף רגלה הימנית ועם המראה השמאלית של הרכב בגבה, שעה שהנתבעת 1 חלפה על פניה בנסיעה קרובה בכניסה לחניון הקניון.

לטענת התובעת, לאחר הפגיעה, עצר רכב הנתבעת 1, והנהגת – כאמור, עפ"י הטענה – הנתבעת 1, צעקה לה ולשני המאבטחים הנוספים שהיו עם התובעת באותו זמן, את המשפט חסר הטעם הבא - "לא נורא שתעשה דיאטה" (סע' 5 לתצהיר התובעת, עמ' 2 ש' 22-23, עמ' 5 ש' 5-6, עמ' 6 ש' 26, ש' 31).

2.התובעת לא אושפזה בעקבות התאונה, אך הייתה באי כושר בביתה משך 59 ימים. בהמשך נקבעה לה נכות זמנית ע"י המל"ל בשיעור של 20% למשך חודשיים (מיום 2.10.11 ועד 31.12.11), נכות זמנית בשיעור של 10% משך חודשיים נוספים (מיום 1.1.12 ועד 29.2.12), כאשר בסופו של דבר נקבע ע"י המל"ל כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה.

קביעת המל"ל הינה 'קביעה עפ"י דין' כמשמעות המונח בסע' 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן – "הפלת"ד"), המקובלת על כל הצדדים.

3.אין מחלוקת בין הצדדים, כי האירוע בו נפגעה התובעת הינו תאונת דרכים, אך הנתבעות 1 ו-2 מכחישות חבותן בתשלום נזקיה של התובעת, בהתאם לפלת"ד, הואיל ולטענתן התובעת נפגעה מרכב אחר, שאינו רכבה של הנתבעת 1 ולא הנתבעת 1 נהגה או פגעה ברכבה בתובעת.

4.התובעת והנתבעת 1 נחקרו לפניי הן ביום 10.4.13 (בטרם צורפה הנתבעת 3, להלן – "קרנית") והן ביום 25.1.15. ביום 3.6.13 נחקר לפניי אחד המאבטחים שהיה ליד התובעת במועד אירוע התאונה, אך עד זה לא זכר לומר כמעט דבר על אודות האירוע ועדותו חסרת כל משקל ראייתי.

5.עדויות התובעת והנתבעת 1

5.1הן התובעת והן הנתבעת 1 חזרו בשני המועדים על אותה עדות ממש, שתיהן נשים אמינות אשר סיפרו את האמת, כפי שזו ידועה לכל אחת מהן.