ת"א 15382-11-12 חשאן ואח' נ' עירית באקה אל-גרבייה-ג'ת - הועדה הממונה לניהול ענייני העירייה ואח'

1.הצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב] התשמ"ד- 1984.

2.התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעות בגדרה עתר לשני סעדים: הראשון- להורות על סילוק ידן של הנתבעות ממגרשו של התובע, והאחר לפסוק לו סך 80,346 ₪ בגין דמי שימוש ראויים במגרשו זאת למשך שבע שנים שקדמו לתביעה וסך 1,500 ₪ בגין כל חודש מיום הגשת התביעה ואילך. התובע טוען כי בשנות התשעים של המאה הקודמת, הניחה הנתבעת מס' 1 (להלן : "העירייה") קו מים אשר משמש לאספקת מים לתושבי השכונה וקו מים זה עובר במגרשו של התובע ששטחו 749 מ"ר- המהווה חלק מחלקה 5 בגוש 8769 (להלן : "המגרש")(יצויין כי בסיכומיו טען התובע כי שטח המגרש הוא לפי חלקו בחלקה דהיינו- 544 מ"ר) ולמרות כל פניות התובע אל העירייה, שחלק מהן צורף לכתב התביעה, לא הסכימה זו להעתיק את מקומו של קו המים.

3.לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת מטעם שמאי מקרקעין שהוכנה בשנת 2006 אשר העריכה את גובה דמי השימוש הראויים למשך שבע שנים לפני עריכת חוות הדעת בסך בש"ח השווה ל- 6,360 דולר וסך בש"ח השווה ל- 8,532 דולר בגין השימוש לצמיתות ברצועת הקרקע בה מצוי הקו. הנחת חוות הדעת היא, כי הנתבעות משתמשות ברצועה בשטח שגודלו הוא כ- 158 מ"ר לצורך הפעלת הקו שאורכו הוא 45 מ' .

4.העירייה טענה בכתב הגנתה, כי התביעה התיישנה באשר עילתה, אפילו לפי כתב התביעה, נולדה בשנות התשעים של המאה העשרים, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר דבר שגרם לעירייה נזק ראייתי, כי התובע לא הוכיח כי הוא הבעלים והמחזיק במגרש וכי עפ"י נסח הטאבו שצורף לכתב התביעה, ישנם בעלים נוספים יחד עימו. עוד טענה העירייה, כי קו המים הונח לבקשת התובע ובכדי שלדירתו יסופקו מים בימים שבהם יעוד הקרקע עליה נבנה בית התובע היה "חקלאי" ובמקום שבו היו באותם ימים דרכי עפר זמניות בטרם אושרה במקום תוכנית בניין עיר שקבעה דרכים.

5.בכתב הגנתה ובהודעה לצד שלישי, טענה העירייה, כי אין היא חייבת לשלם מאומה, שכן ככל שחלה חובת תשלום לזכות התובע, על הנתבעת מס' 2 (להלן : "התאגיד") לשאת בו, זאת נוכח האמור בהסכם מיום 3.11.2011 המהווה הסכם הצטרפות העירייה לתאגיד שמטפל במערכת המים בתחומי העירייה ומתפעל אותה. העירייה מפנה לאמור בסעיף 7.2 להסכם (שצורף כחלק מההודעה לצד שלישי) ומבקשת להסיק ממנו כי על התאגיד לשאת בחובת הפיצוי ובחובת פינוי הקו.

6.התאגיד טען כי התביעה התיישנה, כי התאגיד הוקם בשנת 2009 וכי עילת התביעה נולדה שנים רבות לפני היווסדו. התאגיד טען, כי בשים לב למועד שבו נולדה עילת התביעה, לא חלה עליו חובה לשאת בתשלום כלשהו או להעתיק את מקום הקו, וזאת בשים לב לאמור בהסכם בינו לבין העירייה.

7.ביום 23.1.2014 הודיע התאגיד כי בעקבות דיון שהתקיים ביום 13.10.2013 נשלח צוות מטעם התאגיד אשר העתיק את מקום קו המים והקו אינו יותר בחלקת התובע. ב"כ התובע אישר את הודעת התאגיד בישיבת יום 27.5.2014 ולפיכך הסכים הוא, כי בית המשפט יפסוק בתביעת הפיצויים לדמי שימוש ראויים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

8.עיינתי בכתבי הטענות, בסיכומי הצדדים ובחוות הדעת שהגיש המומחה מטעם התובע, ולאחר ששקלתי הן שיקולי דין והן שיקולי פשרה, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים, מצאתי לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בגין תביעתו עד ליום פינוי קו המים (דהיינו עד ליום מתן פסק הדין) (על הסמכות לפסוק דמי שימוש ראויים עד ליום מתן פסק הדין ראו: ע"א 448/88 בן יאיר השרון נ' עזבון יצחק הדסאי מורטנפלד פד"י מ"ה(2) , 36), את הסך 14,500 בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שני המרכיבים ביחד) - סך 2,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

9.באשר להודעה לצד שלישי ולגבי חלוקת האחריות בין הנתבעות, עיינתי בהסכם המסדיר מערכת היחסים בין הנתבעות. לא הובהר בפניי מהו אותו "יום קובע" כהגדרתו בהסכם, אולם בכל מקרה, נראה, כי הצדדים לא התכוונו כי התאגיד יישא בחובת הפיצוי בגין עילה שנולדה לפני היווסדו. משכך, בשים לב למועד חתימת ההסכם, ולעובדה כי סכום הפיצוי הנ"ל לוקח בחשבון פיצוי המגיע לתובע לאחר כריתת ההסכם ומאחר ובענייננו מדובר בעילה מתחדשת, מצאתי לקבוע כי העירייה תישא ב- 60% מן הסכומים האמורים בסעיף 8 לעיל ואילו התאגיד יישא ב- 40% מן הסכום הנ"ל.