פלוני נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע בגין תאונת דרכים מיום 6.9.2009 שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

לפי הנטען בכתב התביעה ומתאור התאונה באנמנזות שמסר התובע לרופאים שונים ועדותו לפניי, ארעה התאונה בעת שהתובע נהג ברכב של החברה שהיה באותה עת עובד שכיר שלה (להלן: "הרכב"), כאשר רכב שנסע לפניו בלם בלימת חירום (בשל כניסת רכב אחר לצומת "באדום"), וכתוצאה - לא הספיק התובע לבלום, ופגע חזיתית ברכב שלפניו [ראה אנמנזה ב"תשובת יועץ" מיום 30.11.11; ראה דיווח הנבדק בחוות דעת המומחה בתחום הפסיכיאטריה]; לא נפתחו כריות אויר, "ללא סימני חגורה" [ראה גיליון חדר מיון; להלן: "התאונה"). הנתבעת הינה המבטחת של השימוש התחבורתי ברכב.

אף שנראה כי התובע פנה לראשונה למבטחת בדרישת פיצוי כבר בשלהי שנת 2011 או בתחילת שנת 2012, בחר התובע להגיש את תביעתו לבית המשפט רק בינואר 2014, כארבע וחצי שנים לאחר קרות התאונה.

בעקבות האמור, ולאחר שמונו בתיק זה ארבעה מומחים רפואיים, ואף, לבקשת התובע, ניתנה על ידי אחד מהם חוות דעת רפואית משלימה במחצית 2020, ולאחר שמיעת עדות התובע, ולאחר שהתבקשה מטעם שני הצדדים הגשת השלמת ראיות, ולאחר חילופי תשובות לסיכומים שהוגשו - הגענו הלום; פסק דין זה הוא ההחלטה המאה במנין ההחלטות בתיק זה.

להלן הראיות שהוגשו בתיק זה.

• מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו כתצהיר עדות ראשית ותיק מוצגים וגם השלמה לתיק מוצגים. לאחר שהתברר בבוקר שנקבע לדיון ההוכחות באפריל 2018 כי התובע מבקש לשקול פנייה נוספת למי מהמומחים הרפואיים שמונו ו/או לבקש מינוי מומחים רפואיים נוספים (על רקע מסמכים רפואיים עדכניים יותר שטרם הוגשו לבית המשפט), הוגש מטעמו "תצהיר עדות ראשית משלים" שהוא נתן. לאחר דיון ההוכחות שהתקיים בנדון, בו נשמעה עדות התובע בחקירתו, הוגשה מטעם התובע בקשה להשלמת ראיות, שמתוכה התרתי לתובע, להגיש מטעמו את מכתב הדרישה מיום 4.1.12 שהציג בענין התאונה לנתבעת (להלן: "מכתב הדרישה הראשוני"), על נספחיו – כראיה לקיומו בלבד, כשתצהיר שנתן התובע ביום 4.1.12 (שצורף לאותו מכתב במקור) – יהווה ראיה לתוכנו.

  • הנתבעת הודיעה טרם דיון ההוכחות שאין לה ראיות להציג בנדון. לאחר שמיעת עדות התובע, התרתי לנתבעת, לבקשתה, להגיש מטעמה שלוש חוות דעת אקטואריות חילופיות – בגין ניכוי רעיוני נטען בשיעור 19%, 28% ו-42% נכות, תוך הבהרה כי הדבר ניתן לה "מבלי להכריע האם בענייננו תאונת עבודה ואף מבלי להצביע על כיוון או נטייה של הדעת בעניינה של שאלה זו".

בתביעה זו חלוקים הצדדים לגבי הנזק שנגרם לתובע בתאונה ובגינה, וגם לגבי שיעור הפיצוי לו הוא זכאי בגין נזקי התאונה מושא התביעה. אקדים ואומר כי בענייננו תיק מורכב בשל כך שהתובע סובל מנכויות רפואיות מרובות ומשמעותיות שמלוות אותו שנים רבות, ואף מחמירות עם השנים. מדובר בנכויות שקבעתי על פי חוות הדעת הרפואיות כי אינן קשורות לתאונה, נכויות שהשקלול שלהן מסתכם בקרוב ל-65%. כל זאת, למול - נכות רפואית משוקללת בשיעור של 19% שקבעתי שיש לייחס לתאונה. מורכבות נוספת עולה מהעובדה שהתובע המשיך להשתכר באותו שכר בו השתכר טרם התאונה "במומו" (למרות נכויותיו הרבות, כאמור) – גם בארבע השנים הראשונות לאחר התאונה; ורק אז חדל לעבוד, תוך מימוש זכותו על פי פוליסת אובדן כושר עבודה. בנסיבות, קבעתי כי יש לייחס לתאונה גרימת נכות תפקודית לתובע בשיעור של 10%.

הצדדים חלוקים בנדון גם בסוגיית הניכויים. המחלוקת מתרכזת בשאלת זכותה של הנתבעת לנכות, בנסיבות ענייננו, ניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל בגין נכות מעבודה; תגמולים להם, לטענת הנתבעת, היה התובע זכאי - לו פנה למל"ל בתביעה בעקבות התאונה. כל זאת, על רקע העובדה שאין מחלוקת שהתאונה ארעה בעת שהתובע נהג ברכב ששייך למעבידו (שהיא חברה שיש לו בה מניות), וקיימת מחלוקת עובדתית-משפטית לגבי התשובה לשאלה: האם בנסיבותיה היתה התאונה הנדונה תאונה המזכה את התובע בזכות להכרתה כתאונת עבודה על פי הוראות הדין, לרבות הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הב"ל") (להלן: "תאונת עבודה")? זאת - באשר תשובה חיובית לשאלה לעיל, מובילה לממצא לפיו מדובר בענייננו בתאונת עבודה "בשירות מעביד", שמזכה את הנתבעת בניכוי רעיוני של מלוא התגמולים להם היה התובע לו פנה למל"ל, כאמור.