ת"א 15279-06-12 פאר נ' שפירא ואח'

לפניי בקשה לעכב את ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 11.5.2016, להותיר את העיקול הזמני שהוטל בתיק על נכס מקרקעין המהווה דירת מגורים של הנתבעים על כנו וליתן סעד לטובת המבקש ככל שבית המשפט ימצא לנכון כדי למנוע נזקים ופגיעה במבקש.

בבקשה שנתמכה בתצהיר המבקש, הודה המבקש כי תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי הסעד הזמני יפקע עם הפסקת התובענה (ובמקרה שלנו דחייתה), אך טען כי תקנה 467(א) מעניקה לבית המשפט סמכות להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שנתן ומתן סעד זמני עד להגשת ערעור, שבכוונתו להגיש. הוא הפנה בבקשתו בין היתר להחלטות קודמות שניתנו בבקשה לביטול עיקול שהגישו המשיבים שנדחתה וכן להליכי הערעור שנקטו בעקבות כך ואשר נמחקו על ידם. עוד טען כי קיים סיכוי טוב כי הערעור שיוגש על פסק הדין יתקבל ולו בחלקו. לדבריו לא ייגרם נזק למשיבים שכן מדובר בדירת מגורים שלהם.

המשיבים התנגדו לבקשה. בתגובתם שנתמכה בתצהיר המשיב הם טענו כי בפסק הדין שדחה את התביעה אין כל הוראה שניתן לעכב מלבד תשלום ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש. מעבר לכך, טענו המשיבים כי בהתאם לתקנה 370 עם דחיית התביעה הסעד הזמני כבר פקע. המשיבים הסבירו כי כשם שאין מקום לעכב ביצוע פסקי דין כספיים, אין גם מקום לעכב תשלום הוצאות שנפסקו, במיוחד לנוכח העובדה שבשל ההליך נדרשו להוצאות מרובות. המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות אף את טענות המבקש להותרת העיקול על כנו, הן לנוכח ההכרעות העובדתיות בפסק הדין, הן משום הנזק שייגרם להם כתוצאה מהותרת העיקול על דירת מגוריהם והקושי שלהם להתנהל מול הבנק עקב כך והן משום שהנסיבות בהן ניתן בזמנו צו העיקול השתנו והמבקש לא הוכיח כי גם כעת מתקיים יסוד ההכבדה. לדבריהם גם בהחלטות שניתנו לא נקבע כי יש חשש שהנתבעים יבריחו נכסים.

בתשובת המבקש לתגובת המשיבים הוא הפנה לצו עיקול על נכסי המשיבה, שהתקבל אצלו ביום 22.5.2016 מאחד מנושיה. לטענתו, בצו זה יש כדי להוכיח טענתו להכבדה אפשרית על יכולתו להיפרע מהמשיבים ככל שהערעור שיגיש יתקבל ולכן יש לטעמו להותיר את העיקול על כנו ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להגשת הערעור. תשובה זו הוגשה ללא תצהיר בתמיכה לה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, החלטתי לדחות את הבקשה.