ת"א 15147-09-15 חי - רם ט"ב בע"מ נ' נא.שא.אל. ייזום בניה וניהול בע"מ ואח'

לפניי בקשה מטעם הנתבעים לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), וכן לפי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות).

רקע

1.התובעת הנה חברה בע"מ אשר עיקר עיסוקה בביצוע עבודות קבלניות. על-פי הנטען בכתב התביעה, התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת 1, אף היא חברה בע"מ, לביצוע עבודות בנייה. לטענת התובעת, לאחר שביצעה את העבודה, לא שילמה לה הנתבעת 1 את מלוא התמורה והיא נותרה חייבת לתובעת נכון לעת ההיא 107,000 ₪ בגין הפרויקט הראשון (יצוין כי בפסקה 4 לתגובה מיום 10.11.2016, הבהיר ב"כ התובעת כי עילת התביעה לא נסובה על אותו פרויקט ראשון). לטענת התובעת, במועד מאוחר יותר, פנה אליה הנתבע 2, שהנו בעל מניות ומנהל בנתבעת 1, וביקש כי התובעת תבצע פרויקט בנייה נוסף עבור הנתבעת 1. לפי הנטען, הנתבע 2 התחייב כלפי התובעת לשלם את חוב העבר, וכן להיות ערב באופן אישי לתשלום שכרהּ של התובעת בגין הפרויקט הנוסף. בכתב התביעה נטען כי התובעת סיימה לבצע את העבודות עבור הפרויקט הנוסף ביום 18.9.2008, אולם הנתבעת 1 נותרה חייבת לה 320,000 ₪, כולל מע"מ. התובעת הגישה את התביעה שבכותרת כנגד שני הנתבעים ביום 8.9.2015, והעמידה את סכום התביעה על סך של 396,762.30 ₪ (שהנו שיעור החוב הנטען, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה). יצוין כי בתגובותיה מיום 26.9.2016 ומיום 10.11.2016, השיבה התובעת לשאלות בית-המשפט והוסיפה פרטים אודות לוחות הזמנים הנטענים וההסכמים בין הצדדים.

2.בכתב-ההגנה הכחישו הנתבעים את עצם קיומה של חבות כספית כלפי התובעת ואת שיעורה, וכן טענו כי התובעת הפרה הסכמות בין הצדדים. עוד נטען כי הנתבע 2 לא התחייב לערוב באופן אישי לחיוביה של הנתבעת 1, ולפיכך אין יריבות משפטית או עילה בעניינו. בנוסף, נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות ו/או שיהוי תוך יצירת מצג מצד התובעת לזניחת תביעתה, דבר שלפי הנטען גרם לנתבעים נזק ראייתי. יצוין כי בתגובותיהם מיום 13.10.2016 ומיום 10.11.2016, פירטו הנתבעים את טיעוניהם בעניינים אלה, הכחישו את ההסכמים הנטענים על-ידי התובעת, ואף טענו להסכם אחר נוגד. יוער כי בתגובה האחרונה מיום 13.10.2016 ציין ב"כ הנתבעים כי הנתבע 2 עבר אירוע בריאותי המפורט בתגובה, וכי קיים קושי לתקשר עמו אודות עניינים עובדתיים שבית-המשפט הפנה לנתבעים שאלות הבהרה לגביהם.

הבקשה שלפניי וטיעוני הצדדים לגביה

3.הנתבעים עתרו לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. התובעת הגיבה לבקשה והנתבעים הגישו תשובתם לכך. שני הצדדים הוסיפו והגישו תגובות משלימות בהתאם להחלטותיי בתיק.

4.לטענת הנתבעים, קיים חשש כי התובעת כחברה פרטית בע"מ לא תוכל לפרוע את הוצאותיהם בהליך במידה ואלה ייפסקו לטובתם. בטיעוניהם התייחסו הנתבעים לסיכויי התביעה וטענו כי הם נמוכים, וכי לגישתם דין התביעה להידחות על הסף בין היתר בשל העדר יריבות והעדר עילה בעניינו של הנתבע 2, ובשל התיישנות ו/או שיהוי ניכר בהגשת התביעה. בהתחשב בכל אלה, עתרו הנתבעים לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בשיעור שלא יפחת מסך של 21,000 ₪, וזאת בהתאם לתעריף המומלץ הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.

5.מנגד, התובעת טענה כי סעיף 353א לחוק החברות אינו מחייב תובעת שהנה חברה בע"מ בהפקדת ערובה, וכי בניגוד לטענת הנתבעים עילת התביעה לא התיישנה וסיכויי התביעה טובים. התובעת צירפה לתגובתה המשלימה דו"חות רווח והפסד של החברה לשנים 2015 ו-2016 לצורך הוכחת איתנותה הכלכלית. עוד הציעה התובעת כי מר רוני אליאספור, שהנו בעל מניות ומנהל התובעת, יערוב באופן אישי לחיוב התובעת בתשלום הוצאות הנתבעים, ככל שאלה ייפסקו לטובתם. בהקשר האחרון, צירפה התובעת העתק מדף החיובים לכרטיס האשראי של מר אליאספור לחודש אוגוסט 2016, וזאת כראיה ליכולתו הכלכלית. יוער כי הנתבעים התנגדו להצעה האמורה מטעמים עליהם עמדו בתגובותיהם.

דיון והכרעה

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול החומר שהונח לפניי, באתי למסקנה כי יש מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה.