ת"א 15040-11-15

בין המבקשת, איריס גורן שטגמן, לבין המשיב, אלון גורן, התנהלו הליכים בפני בנוגע לחנות ברח' המשביר 4 באשקלון. המשיב הגיש תביעה להצהיר כי החנות היא בבעלותו בלבד ואין למבקשת זכויות בה; לחילופין, ביקש להורות על פירוק השיתוף בחנות. עוד תבע המשיב מחצית מתשלום דמי השכירות עבור החנות בעבר ובעתיד.

בדיון בפני מיום 19.4.16 הוסכם כי המבקשת והמשיב הינם בעלים במשותף של החנות. עם זאת, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות נוספות והתיק נקבע להוכחות. ביום 3.1.17 ניתן פסק הדין בתיק בו הוריתי על פירוק שיתוף בחנות באמצעות מכירת החנות, כאשר לשם כך מונה שמאי אשר הצדדים ישאו בשכרו בחלקים שווים; כן חייבתי את המשיבה לשלם למבקש סכום של 19,408 ש"ח בגין דמי שכירות עבור החנות שלא הועברו לידיו, וסכום של 30,000 ש"ח בגין הוצאות משפט בשל דרך מהתנהלותה במהלך המשפט.

אחר הדברים האלה, הגישה המבקשת ביום 11.1.17 "בקשה בהולה במעמד צד אחד", אותה ביקשה אף לחסות מעיונו של המשיב. בבקשה, אשר הוגשה בכתב יד, מעלה המבקשת טענות שונות נגד הקביעות בפסק הדין ונגד התנהלות המשיב לאורך ההליך. לקראת סוף הבקשה, עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע של התשלומים שנקבעו בפסק הדין, על מנת שתוכל להגיש ערעור. אף כי הבקשה הוגשה כבקשה חסויה, כאמור, בכל זאת עתרה המבקשת לחייב את המשיב בהוצאות ושכ"ט , יוער, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר, כאשר המבקשת ציינה כי "מפאת צוק העיתים" כל מסמך או תצהיר יסופקו מיידית לפי דרישת בית המשפט הנכבד.

ביום 12.1.17 ציינתי, כי בקשה מסוג זה אינה יכולה להיות חסויה, ועם מתן פסק הדין סיים בית המשפט את מלאכתו ואינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. עם זאת, הוריתי למשיב להגיש את תגובתו ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע.

המשיב טוען, כי אין עילה לעיכוב ביצוע שכן המבקשת לא הוכיחה, ואף לא ניסתה להוכיח, כי מתקיימים התנאים למתן עיכוב ביצוע. המבקשת לא תמכה את טענותיה בתצהיר, ורק מסיבה זו דין הבקשה להידחות. סיכויי הערעור הינם נמוכים ביותר, שכן פירוק השיתוף הינו מחויב המציאות והחוב הכספי בו חויבה המבקשת הינו מינימלי. גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת שכן המדובר בפסק דין כספי והמבקשת לא הוכיחה, כי המשיב לא יכול להחזיר לה את כספה באם תזכה בערעור. המשיב סבור כי מאחר והמבקשת התנהלה בחוסר תום לב לאורך כל ההליך תוך נסיון להכשילו ונמנעה מלהעיד בבית המשפט, אין לה להלין על התוצאה.

דין הבקשה להידחות.

עסקינן, למעשה, בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 12.1.17, טענותיה האחרות של המבקשת הינן טענות בעלות אופי ערעורי אשר אין מקום כי הערכאה הדיונית תדון בהן לאחר שניתן פסק הדין בהליך.

בעניין עיכוב ביצוע, "הכלל הבסיסי והידוע, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), הינו כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל. על המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו" (ע"א 46/12 אסייג נ' אדרת, עמ' 11 (פורסם בנבו) (5.3.12)). כאשר מדובר בחיוב כספי, בדרך כלל תדחה הבקשה, מאחר ואין בחיוב כספי כדי לגרום נזק בלתי הפיך; "על מי שמבקש לשכנע את בית המשפט אחרת, מוטל נטל מוגבר להוכיח כי לא יוכל להפרע מן המשיב בגין נזקיו, היה וערעורו יתקבל" (ע''א 7116/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' רפי יהודה, עמ' 8-9 (פורסם בנבו) (19.1.15)).

בענייננו, המבקשת לא הוכיחה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. הבקשה שהוגשה מפרטת באריכות טענות שונות נגד פסק הדין בהליך, אולם היא כלל אינה מפרטת את הבסיס לבקשה לעיכוב ביצוע ואינה מסבירה מדוע, לשיטת המבקשת, אם יבוצע פסק הדין היא תתקשה להשיב את המצב לקדמותו ככל ותזכה בערעור. לא נטען דבר באשר למצבו הכלכלי של המשיב או לקושי לגבות ממנו כספים שישולמו, ואף לא הועלו כל טענות בקשר לצורך בעיכוב פירוק השיתוף בחנות.