ת"א 14995-08-16 אקרמן ואח' נ' שינפלד ואח'

לפני בקשה למתן פסק דין בהיעדר התגוננות.

המבקשים הגישו תביעה לפינוי מושכר, בקשר לדירה שהשכירו בנתניה, אשר נטען כי היה על המשיבים לפנותה עוד בחודש אוקטובר 2015.

המשיבים עתרו להאריך את המועד להגשת כתב הגנה בשל נסיבות רפואיות (בקשה מיום 28.9.16) וביום 13.10.16 עתרו המבקשים לדחות הבקשה ולהורות על מתן פסק דין בהעדר התגוננות.

לפנים משורת הדין ניתנה למשיבים ארכה לתגובה עד ליום 7.11.16.

ביום 6.11.16 הודיעו המשיבים כי פינו את הנכס ביום 1.11.16 ומסרו את מפתחותיו לבא כוחם באותו שבוע – וכי זה ימציאם לידי ב"כ המבקשים. המשיבים עתרו למחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

המבקשים הגיבו וציינו כי בשל התנהלות המשיבים נדרשו להליך משפטי יקר וכי נוכח חוסר תום הלב של המשיבים (שאף לא השיבו את כל מפתחות הנכס) יש להורות על מתן פסק דין שיורה על סילוק ידם של המשיבים ולחייבם להשיב את כל המפתחות והשלטים, תוך חיוב בהוצאות.

המשיבים לא הגיבו לבקשה זו והמבקשים חזרו עליה ביום 28.11.16.

גם לאחר שניתנה להם ארכה נוספת לעשות כן לא הגיבו המשיבים על הבקשה ומשכך – נרשמה הסכמתם למתן פסק דין.

ביום 18.12.16 הוגשה תגובה לתיק – והמשיבים טענו כי פסק הדין יהיה ריק מתוכן לאחר שכבר פינו את הנכס. המבקשים השיבו לתגובה זו.

משפינו המשיבים את הנכס, כפי שאין מחלוקת שעשו, שוכנעתי כי לא נדרש מתן פסק דין שהסעד לשמו הוגש הוא פינוי הנכס. בית המשפט אינו דן בסעדים תיאורטיים, כידוע.

המשמעות היא כי דין התביעה להמחק.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי התנהלות המשיבים לא הותירה בידי המבקשים אלא לפנות לבית המשפט לקבל את הסעד לו הם זכאים, וכי גם אל מול ההליכים בבית המשפט לא מיהרו המשיבים לנהוג כפי שהיה עליהם עוד בטרם הוגשה התביעה. משכך, זכאים המבקשים להוצאות.