ת"א 1494-09 קרד גרד השרדות מדעית בע"מ נ' פרמה-לייף בע"מ ואח'

בפניי תביעה, אשר הוגשה עוד ביום 6.5.2009, ועניינה הצהרה על בטלות הסכם והשבת התשלומים שהתובעת שילמה מכוחו בסך כולל של 24,929,937 ₪.

התובעת - חברה המתמחה בפיתוח, ייצור ושיווק של מערכות רפואיות מתקדמות - טענה כי על רקע כוונתה למכור את מוצריה בשוק היפני היא התקשרה ביום 10.5.1996 בהסכם בלעדי עם הנתבעים 1, 3 ו-4, לפיו התחייבה לשלם להם עמלות בגין שיווק מוצריה ביפן (להלן: "ההסכם"). לימים טענה התובעת כי נפלה קורבן להטעיה ולמעשה הונאה מכוון מצד הנתבעים, ועל כן הודיעה לנתבעים ביום 1.4.2009 על ביטולו של ההסכם ואף דרשה את השבת התשלומים ששילמה לנתבעים מכוחו. מכאן תביעה זו, בגדרה עתרה התובעת להצהרה לפיה ההסכם בוטל כדין וכן להשבת הסכומים ששילמה לנתבעים מכוחו של ההסכם.

במקביל, ולאור הודעות קודמות של התובעת בדבר ביטול ההסכם (הודעות שנמסרו עוד בשנים 1999-1998), הגישו הנתבעים 1, 3 ו-4 שתי תביעות לבית-משפט זה (להלן ביחד: "תביעות הנתבעים"). התביעה הראשונה הוגשה ביום 7.6.2000 (ת"א 1975/00), ובה נתבעה התובעת על-ידי הנתבעים 1, 3 ו-4 לשלם להם סך של 3,834,474 ₪ בגין עמלות המגיעות להם מכוח ההסכם. התביעה השנייה הוגשה ביום 9.1.2003 (ת"א 1043/03), ובה נתבעה התובעת ליתן חשבונות לנתבעים 1, 3 ו-4.

שתי התביעות אוחדו וביום 27.11.2006 ניתן פסק-דין חלקי בתביעות הנתבעים (כבוד השופטת ד' פלפל), לפיו תביעות אלה התקבלו באופן עקרוני, אך נקבע כי יש למנות מומחה על מנת לקבוע מהו היקף העסקאות שעשתה התובעת ביפן בין השנים 2000-1996. ביום 18.7.2011 ניתן פסק-דין משלים בתביעות הנתבעים, לפיו חויבה התובעת לשלם לנתבעים 1, 3 ו-4 סכומים כמפורט בפסיקתא מיום 15.4.2012.

ביום 22.6.15 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון בערעורים שהוגשו על פסק-הדין שניתן בתביעות הנתבעים (ע"א 8250/11 וע"א 8753/11). בית-המשפט העליון קיבל את ערעור התובעת והפחית את הסכומים שנפסקו לטובת הנתבעים. עם זאת, על-פי פסק-דינו של בית-המשפט העליון התובעת לא ערערה על עצם חיובה מכוח ההסכם וממילא נותר על כנו חיובה לשלם לנתבעים סכומים מכוח ההסכם (אף אם סכומים מופחתים מאלה שנקבעו תחילה על-ידי בית-משפט זה).

בחזרה לתביעה שבפניי, הרי שעם הגשתה עתרו הנתבעים לדחותה על הסף עקב טענות התיישנות ומעשה בית-דין. ביום 4.5.2010 קיבל בית-משפט זה (כבוד השופט ח' ברנר) את הבקשה ודחה את התביעה על הסף הן מחמת התיישנות והן מחמת מעשה בית-דין (להלן: "ההחלטה הראשונה").

אשר לטענת מעשה בית-דין קבע בית-המשפט בהחלטת הראשונה כי: