ת"א 14391-10-14 יפרח נ' בסון ואח'

רקע

1. תביעה כספית בסך של 74,126 ₪ בגין הפרת חוזה שכירות. על-פי הנטען בכתב התביעה ביום 13.5.13 השכיר התובע לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בית מגורים. הנתבעים 2-3 ערבו לקיום התחייבויותיה של הנתבעת על-פי הסכם השכירות. על-פי הסכם השכירות, תקופת השכירות הינה מיום 1.6.13 ועד ליום 31.5.14. דמי השכירות נקבעו ע"ס 5,200 ₪ לחודש. יש ליתן הודעה על הפסקת השכירות טרם המועד הנקוב 4 חודשים מראש ובכתב בלבד, כאשר המפר הסכמה זו ישלם לצד השני סך של 4,000 $ פיצוי מוסכם. לטענת התובע, הנתבעת חדלה לשלם לתובע דמי שכירות החל מחודש 11/13 כאשר במחצית חודש 2/14 עזבה ללא הודעה מוקדמת ובניגוד להסכם. הנתבעת אף לא שילמה תשלומי ארנונה, חשמל ומים מזה מספר חודשים, והותירה יתרת חוב בגין התשלומים בסך 7,772 ₪. עם נטישתה את הבית, הותירה נזקים כדלקמן: שתי דלתות שבורות, בית מזוהם, שלט למזגן חסר, ופרקט הרוס. כן נדרשו עבודות נקיון ופינוי מטלטלין אשר הותירה הנתבעת בבית. ראשי הנזק הנתבעים כללו פיצוי בגין דמי שכירות לתקופה מחודש נובמבר 13' ועד מאי 14' בסך 36,400 ₪, חובות ארנונה חשמל ומים בסך 7,772 ₪, תיקונים שונים, וכן פיצוי מוסכם בסך 13,704 ₪ (לפי שער של 3.426 ₪ לדולר ביום הגשת התביעה).

2. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה, ובו טענה כי הסכם השכירות בוטל בהסכמת הצדדים ובמקומו ביום 1.8.13 נחתם הסכם שכירות אחר בין אמה של הנתבעת, גב' רונית בסון (להלן: "רונית"), לבין התובע. לטענת הנתבעת, הנתבעים פינו את הבית ביום 1.8.13 והחזקה בבית נמסרה לאמה, בהסכמת התובע. החובות שנוצרו הינם מתקופת השכירות של אמה של הנתבעת, ולכן הנתבעת אינה אחראית בגינם.

3. בכל הנוגע לנתבע 2 ניתן צו כינוס, ולפיכך עוכבו ההליכים נגדו.

4. הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה מטעמו, ולפיכך כפי שנקבע בהחלטה מיום 2.5.16 (עמ' 3 לפרוטוקול) היה מקום לתת נגד הנתבע 3 פסק-דין בהעדר על מלוא סכום התביעה, ואולם בשים לב לכך שהנתבע 3 הינו במעמד של ערב בלבד להתחייבויותיה של הנתבעת, הרי שקמה לתובע זכות לקבל פסק-דין נגד הנתבע 3 עד לגובה הסכום שבו תחויב הנתבעת. לפיכך, יחויב הנתבע 3 בתשלום פיצוי שיפסק לחובת הנתבעת, ככל שיפסק, בהיותו ערב להתחייבותה.

5. הסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה האם הסכם השכירות שבין התובע לבין הנתבעת בוטל בהסכמת הצדדים ובמקומו נחתם הסכם חדש בין התובע לבין רונית בסון, אמה של הנתבעת, כטענת הנתבעת, או שמא ההסכם עם רונית הינו הסכם שנועד לצרכיה של רונית בלבד, ושלא היה בו כדי לבטל את ההסכם בין התובע לנתבעת. ככל שייקבע שההסכם עם רונית, אמה של הנתבעת, אינו מבטל את ההסכם עם הנתבעת, יש לבחון את סוגיית הפרת ההסכם, הנזק והפיצוי המוסכם.

   העדויות והראיות

6. החוזה כולל פרק שכותרתו "תנאים מיוחדים", ובו נרשם כי כל צד חייב להודיע על שינוי או פינוי המושכר לא פחות מארבעה חודשים מראש בכתב בלבד, וכי כל המפר הסכם זה ישלם סך של 4,000 ₪ כדמי פיצוי מוסכם מראש.

7. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. בתצהירו חזר התובע על עיקרי האמור בכתב התביעה. התובע הוסיף וטען כי טענת הנתבעת לפיה ביום 1.8.13 החוזה בינו לבינה בוטל הינה בגדר ניסיון להונות אותו. אמה של הנתבעת, רונית, פנתה אליו וביקשה כי יחתום על הסכם שכירות אף מולה שכן נאמר לה, כך לדבריה, כי היא זכאית לעזרה בדיור. כך נחתם ההסכם הנוסף, אשר לא שינה דבר שכן הנתבעת המשיכה להתגורר בבית ביחד עם אמה וילדיה של האם, בדיוק כפי שהיה טרם חתימת ההסכם הנוסף. הנתבעת ומשפחתה עזבו את הבית בחודש פברואר 2014, וניסיונותיו למצוא שוכר חלופי עלו בתוהו.

8. התובע העיד בבית-המשפט והסביר כי ההסכם היה על שמה של הנתבעת. הנכס המושכר הוא בקומה מעל ביתו, בכניסה נפרדת. הוא שוחח על הסכם השכירות עם הנתבעת. במושכר התגוררו הנתבעת ובעלה, רונית, והילדים של רונית. ההסכם עם רונית, אמה של הנתבעת, נחתם משום שהיא ביקשה לעשות בו שימוש מול הביטוח הלאומי. לדבריו, לאחר פינוי הדירה, נותרה הדירה מסריחה, לא ראויה למגורים, והוא ביקש שיבואו לצבוע, ולתקן, אך הם סירבו. לכן, הוא הכניס למקום קבלן שיפוצים שתיקן את הדרוש תיקון. הנתבעת בשום שלב לא הודיעה לו על עזיבתה, לא בעל-פה ולא בכתב (עמ' 11, ש' 4). באוגוסט רונית ביקשה לחתום על הסכם שלדבריה הייתה זקוקה לו עבור הביטוח הלאומי, והתובע הסכים לחתום כ"טובה" עבורה. הוא אף לא השאיר לעצמו עותק מההסכם עם רונית. החוזה השני היה רק לצורך פניה לביטוח הלאומי.