ת"א 1430-01-16 בוקריס נ' ס. הזימה מוצרי תעשיה בע"מ

התובע עותר למתן צו מניעה זמני לפיו יורה בית המשפט למשיבה להימנע מביצוע עבודות חפירה ו/או בנייה ו/או כל עבודה אחרת בתת חלקה מספר 1+2 מחלקה 66 בגוש 18166 והממוקמים ברחוב הרצל 22, נהרייה.

לאחר הגשת הבקשה, ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד ונקבע דיון במעמד הצדדים אשר התקיים היום.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ושבתי ועיינתי בטיעונים בכתב שפורטו, הן בבקשה והן בתשובה לבקשה, נחה דעתי לבטל את צו המניעה הזמני ולהורות על דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני. להלן אפרט את נימוקיי.

התובע טען בבקשתו כי הוא הבעלים ו/או בעל הזכויות להירשם כבעלים בתת חלקה מספר 3 הצמודה לתת חלקה מספר 1+2 של הנתבעת. בפתח תגובתה הדגישה הנתבעת כי התובע אינו בעלים ואף אין לו זכויות קנייניות בקרקע. ב"כ התובע השיב כי אמנם מרשו אינו בעלים רשום אך הוא מתגורר בדירה הממוקמת על תת חלקה 3 מזה עשרות שנים, כאשר הזכות הקניינית רשומה על שם דודיו אשר הלכו לעולמם. דא עקא שמהמסמכים והטענות שהועלו בפניי מתברר כי מתנהל דיון משפטי ארוך מזה שנים רבות בכל הקשור לירושה, שבחלקה מתייחסת לתת חלקות נשוא הדיון. לא הוצג בפניי מסמך ו/או נתון מהותי המלמד כי התובע הינו בעל זכויות קנייניות, למעט העובדה (ואינני מתעלם מחשיבותה) לפיה הוא גר בדירה מזה כ – 30 שנים.

במצב דברים זה, קשה לומר כי ישנה זכות קניינית מוגדרת של התובע אשר מצדיקה הענקת הגנה מפני פגיעה אפשרית. יחד עם זאת, אוסיף ואדגיש כי אילו עמד נימוק זה כשלעצמו בפניי, הייתי שוקל בשנית את תוצאת הדיון של העתירה לסעד זמני. כפי שאפרט להלן, קיימים נימוקים נוספים התומכים בדחיית הבקשה לסעד זמני.

הובהר היטב במהלך הדיון, בעיקר על סמך טיעוני ב"כ התובע, כי התובע הגיש התנגדויות רבות נגד עתירת הנתבעת לוועדות לתכנון ובנייה לשם קבלת היתר לבניית בניין מגורים ולשיווקו לציבור. התנגדויות אלה נדונו לגופן באופן ממצה, הן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה והן על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במסגרת ערר שהוגש. בסופו של דבר, ניתן לנתבעת היתר בנייה כדין ביום 14/10/15. מוקד טיעוני התובע מכוונים כנגד ההליך התכנוני והשיקולים שהנחו את וועדות התכנון ובנייה להעניק בסופו של דבר היתר בנייה לנתבעת. ברור מאליו כי אינני נכנס לשיקולי הוועדה התכנוניים, מה גם ששיקולים אלה נדונו לגופן ובאופן ממצה. כל השגה נוספת שיש בפי התובע, חמורה ככל שתהיה, איננה אמורה להיות מוכרעת על ידי.

כאמור לעיל, היתר הבנייה ניתן ביום 14/10/15 ואילו הבקשה לסעד זמני הוגשה רק ביום 3/1/16. זהו שיהוי ניכר בנסיבות העניין אשר לגביו לא ניתן הסבר מניח את הדעת. בהקשר זה אציין שני נתונים: האחד הינו שלא השתכנעתי כי אכן התובע לא ידע אודות מתן היתר הבנייה. הדבר השני הינו שלאחר מתן היתר הבנייה, נפגש התובע ואחיו עם נציגי הנתבעת וקיימו הידברות ישירה ביניהם בכל הקשור לבנייה שהנתבעת עתידה לבנות, דבר המלמד כי התובע היה מודע למתן ההיתר ולא עשה את הדרוש מבחינה משפטית (על ידי פנייה לבית המשפט). אמנם ציין ב"כ הנתבעת כי התובע ואחיו בירכו את הנתבעת על הבנייה שאושרה לה על ידי הוועדה בסופו של יום, אך אינני מייחס לאמרה זו משקל, הן מאחר והיא איננה מהותית, הן מאחר ולא הוכחה כדבעי והן מאחר וההתנגדויות החריפות שהגיש התובע אינן אמורות ללמד על "איחולי ברכה" מצדו של התובע לפרויקט של הנתבעת.

אוסיף ואציין כי על פי הסכם שנחתם על ידי הבעלים המשותפים בבניין שבו מתגורר התובע (מסמך שלא הוצג על ידי התובע, וצורף רק על ידי הנתבעת כנספח לתגובתה) קיימת הסכמה של כל הבעלים לגבי הקמת בניינים חדשים בתנאי שיתקבל לכך אישור של וועדת בניין הערים בנהירה. לא שמעתי טיעון ממשי מפי התובע מדוע הסכם זה אינו מחייב אותו, כאשר מנגד ברור כי הנתבעת (אשר רכשה את תתי חלקות 1+2) עמדה בתנאים והשיגה היתר כדין.