מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום נ' בן נעים ואח'

1.בפני תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים מחלקה 106 בגוש 39574 בעיר נתיבות. החלקה רשומה על שם התובעת (להלן: "חלקה 106"). חלקה 106 צמודה לחלקה 69 בגוש 39629 שבה הנתבעים מחזיקים כדין (להלן: "המקרקעין"). התביעה הוגשה ביום 9.10.11 בסדר דין מקוצר. עד למועד הגשת הבקשה לרשות להגן, נפטר הנתבע מס'1. בפרוטוקול הדיון ביום 27.01.13 הורה ביהמ"ש, כב' השופט גד גדעון על החלפת הנתבע מס' 1 ביורשיו. בהעדר תיקון בכתב התביעה, לא נעשה תיקון בעין בתיק האלקטרוני (עמ' 2 לפרוטוקול). תיקון זה נעשה על ידי בכותרת לפסק הדין (להלן: "יכונו הנתבעת מס' 2 והמנוח ו/או יורשי המנוח יצחק בן נעים ז"ל: "הנתבעים").

בתיק מונה מומחה ביהמ"ש שאישר את דבר הפלישה (חו"ד מומחה ביהמ"ש, יאסו תומר מיום 20.09.15). למועד שמיעת הראיות לא התייצבו צדדים ועדים ובאי כוחם הצדדים סיכמו בעל פה. הנתבעים לא חלקו על חוות דעת מומחה בית המשפט.

ב"כ התובעת עתר לקבל את התביעה תוך השלמת העתירות בכתב התביעה של מתן אפשרות לנתבעים לתקן את קווי גבולות המקרקעין לנוכח כי חלק מהפלישה הוא ע"י בית הנתבעים עצמו.

2.הרקע ההיסטורי שאינו במחלוקת הוא שהנתבעת מס' 2 ובעלה המנוח חתמו על חוזה שכירות עם חברת עמיגור והשטח שהועמד לרשותם, מעבר לדירה, כלל גם חלקים בשטח שבהמשך נקבע להיות חלקה 106. הנתבעים צירפו לבקשה לרשות להגן עותק חוזה שכירות מיום 04.12.80 המגביל את השטח המושכר למקרקעין. באותו יום חתמו הנתבעת מס' 2 ובעלה המנוח על חוזה מכר עם התובעת לגבי המקרקעין כאשר מהות העסקה היא חכירה. המקרקעין תוארו גם ברשימה כשטח של 747/2 מ"ר במגרש מס' 142 לפי תב"ע 4/13/1 בגוש 39574 חלקה 78 (חלק) (נספחים לבר"ל). בשנת 1983 אינג' אולשטיין חתם בשמם של הנתבעים על בקשה להיתר בניה מחדש של מבנה תוך ציטוט הנתונים של שטח החלקה ע"פ חוזה המכירה. בשנת 2003 נעשו הליכי איחוד וחלוקה שכללו גם העברת המקרקעין לגוש 39629 (חוו"ד המומחה, המודד המוסמך תומר יאסו). בהליך איחוד וחלוקה גדלה חלקה 69 מ 747 מ"ר ל- 823 מ"ר. בשנת 1986 הוגשה בקשה נוספת להיתר בניה לכיסוי מרפסות. עותק הבקשה צורף לחו"ד מומחה ביהמ"ש.

לטענת הנתבעים הם שכרו מעמיגור את חלקה 78 בגוש 39574 שהוחלפה לחלקה 87. כאשר הם רכשו את המקרקעין היה ברור להם שכל השטח שהועמד לרשותם מלכתחילה נרכש על ידם. הם חלקו על כך שהם הוגדרו כפולשים. בסיכומיו לא חלק בא כח התובעת כי השימוש בשטח שהפך לאחר הליכי איחוד וחלוקה לחלק מחלקה 106 הועמד לרשות הנתבעים ושכניהם בשנת 1958.

לטענת הנתבעים בשטח שהם כינו "החצר" שמצוי בתוך חלקה 106 הם שתלו עצים ועשו שימוש והיה ברור להם שהוא כלול בשטח שנמכר להם. לחלופין נטען כי הם משתמשים בחצר מנהג בעלים מעל 50 שנה ובכך הם רכשו אותם מחמת הסכמה שבשתיקה של התובעת, ו/או רישיון בלתי הדיר ו/או כברי רשות. לחלופין נטען לזכות ראשונים לרכישה. ביהמ"ש הופנה לפסיקה שצורפה לבר"ל.

רישיון בלתי הדיר – הדין

3.בסיכומים טוענים הנתבעים כי יש להם רישיון בלתי הדיר בשטח במחלוקת מתוך חלקה 106 משנת 1958.

עם חקיקת חוק המקרקעין בוטלו זכויות במקרקעין שלא על פי חוק ובכללן זכויות שביושר (סעיף 161 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969).

לאחר חקיקת חוק המקרקעין, טיבו של הרישיון במקרקעין על פי דיני היושר האנגלים מעניק לבעל הזכות רק טענת הגנה מפני תביעה בגין הסגת גבול [נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב (1) (תשנ"ה) 24; ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל (21.03.07)].