ת"א 14161-11-11 טילינגר נ' שיטרית

האם סכומי כסף שהוסכם בין הצדדים כי התובע ישלם לנתבעת, בנוסף לסכום החזר הלוואה, הינם בגדר "תוספת" לסכום ההלוואה, ולפיכך מוגבל סכומה בהתאם להוראת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: "החוק")?

זוהי השאלה המרכזית הדורשת הכרעה בתיק זה וממנה נובעות תוצאות וסעדים שונים.

רקע עובדתי רלבנטי וההליך המשפטי

1. התובע רופא שיניים המנהל מרפאת שיניים בעיר נהריה. הנתבעת הועסקה על ידי התובע בתפקיד אדמניסטרטיבי של ניהול המרפאה החל מחודש 7/2010 ולמשך שנה.

2. במהלך חודש 2/2011 פנה התובע אל הנתבעת בבקשה כי תלווה לו סך של 100,000 ₪, לצורך השקעה בהגדלת המרפאה, והנתבעת נאותה לתיתה.

הנתבעת פנתה אל הבנק ונטלה הלוואה וזאת לצורך מתן ההלוואה לתובע. אומר כבר עתה כי התובע ידע שהנתבעת נוטלת הלוואה מהבנק לשם מתן ההלוואה המבוקשת על ידה, דהיינו הוא ידע שההלוואה הניתנת לו אינה מכספי הנתבעת (סעיף 6 לת/2).

3. ביום 22.2.2011 חתמו הצדדים על שני מסמכים. הראשון בהם הינו הסכם ההלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה") הקובע כדלקמן:

4. בו ביום חתמו הצדדים על מסמך נוסף (להלן: "ההסכם הנוסף") בו התחייב התובע לשלם לנתבעת סכום בסך 1,500 ₪, מידי חודש בחודשו ( להלן :" הסכום הנוסף"), זאת במשך כל תקופת ההלוואה: