ת"א 1398-01-09 מוחמד עבאס ואח' נ' אבו חסן ואח'

1.ביום 29.2.12 הכרעתי בתביעה שבין התובעים לבין הנתבע 1. בפסק דיני קיבלתי את הסעד המבוקש בתביעה, להורות על מחיקת הערת האזהרה שרשם הנתבע 1 על מקרקעי התובעים לפי פסק דין בית המשפט העליון בע"א 498/89, משקבעתי שפסק הדין בע"א 498/89 לא קבע זכויות כלשהן למי מהצדדים, מלבד זכותו של הנתבע 1 להמשיך בבירור תביעתו במסגרת ת"א 1443/86 בבית המשפט המחוזי בחיפה. כדי להוציא מלבו של הנתבע 1, הטוען בסיכומיו שהתביעה היתה לביטול פסק הדין בע"א 498/89, הרי התביעה אינה לביטול פסק הדין, אלא לביטול המשמעות שנתן הנתבע 1 לפסק הדין, לפיה פסק הדין קבע לו זכויות במקרקעין על פני התובעים, ובהתאם, להורות על ביטול הערת אזהרה. להוציא ספק נוסף מליבו של הנתבע 1, שהקדיש לכך סעיפים בטיעוניו, אין זה משנה אם הזכויות במקרקעין הן בסופו של דבר 54 מ"ר או 36 מ"ר או יותר. אם הדבר כל כך קל ערך, יתכבד הנתבע 1 ויוותר על זכויותיו. כשם שאין הנתבע 1 נדרש לוותר על זכויותיו משום שהן קטנות, כך גם התובעים.

2.קביעתי שפסק דינו של בית המשפט העליון לא קבע לנתבע 1 זכויות מהותיות, אלא רק החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי היתה מבוססת על נוסח פסק הדין ("בהסכמת הצדדים מתקבל הערעור ומחיקת תביעת המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 1443/86) – מתבטלת"), בחינת ההליכים הקודמים, פסיקת בית המשפט העליון והחלטות נוספות שהתקבלו לאחר פסק הדין בע"א 498/89. היא לא מושפעת מהשאלה את מי ייצגו נותני ההודעה לבית המשפט העליון. אגב כך עסקתי בפסק דיני גם בשאלת הייצוג של בעלי המקרקעין בכפר ג'וליס. זאת, משום שהנתבע 1 טען שההסכמה שהסכימו חברי הועד לא היתה רק הסכמה לקבלת הערעור והשבת הדיון לבית המשפט המחוזי, אלא גם הסכמה לתוצאת הדיון שהיא קבלת תביעת הנתבע 1, והגם שבית המשפט העליון לא קבע כך, הרי בעצם השימוש במילים המאשרות את הודעת ההסכמה, קבע גם את הזכות המהותית. כבר עתה אומר, שפרשנות זו סותרת את האמור במפורש בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 498/89, שבו התבטלה מחיקת התביעה, כך שהיא תלויה ועומדת וצריך לדון בה. אילו קבע כבר בית המשפט העליון את הזכות המהותית, לא היה טעם בשום דיון נוסף בבית המשפט המחוזי.

3.חלק נכבד מהליכי הסדר המקרקעין נוהלו על ידי גוף שנקרא "בעלי 120 חלקים" שכלל רבים מתושבי הכפר, ועל ידי ועד של 7 נציגים מכובדים שנקראו ועד בעלי 120 חלקים. התובעים טענו שלא נחתם על ידם יפוי כוח לאותם נציגים, ואותם נציגים לא פעלו בשמם. מכאן, שלא היה תוקף לכל הסכמה שהסכימו, לרבות הסכמה לקבלת הערעור. כפי שקבעתי בסעיף 11 לפסק דיני, התביעה שהגיש הנתבע 1 בת"א 1443/86 לרישום זכויות על שמו הוגשה בטענה שהועד ויתר לטובתו על מקרקעין, כולל המקרקעין נשוא התביעה, מחוץ להליכי הסדר המקרקעין. ביום 10.2.89 מחק השופט זהבי את התביעה, מאחר שלא צורפו כצדדים בעלי 120 החלקים והבעלים הרשומים האחרים. כלומר, השופט זהבי לא הסכים לפעול לפי ההנחה שהועד הוא הנתבע, כמבטא את בעלי 120 החלקים, בין אם הוא מייצג אותם ובין אם אינו מייצג אותם. הנתבעים צריכים להיות הבעלים הרשומים, יהיו מיוצגים כאשר יהיו. על כך הוגש הערעור לבית המשפט העליון, ובמסגרתו הציג הנתבע 1 הסכמת הועד, ולא בעלי 120 חלקים, לקבלת הערעור. טענת התובעים, שאין לועד סמכות לוותר על מקרקעין בהעדר יפוי כוח, שנגזרת ממנה גם הטענה שאין לועד סמכות להסכים לקבלת ערעור בשם בעלי 120 חלקים, לא נדונה ולא הוכרעה על ידי בית המשפט העליון.

4.בסעיף 11 לפסק דיני קבעתי, שגם אילו היה בית המשפט העליון מקבל את הערעור במלואו ומצווה על רישום על שם הנתבע 1, היה לפסק הדין תוקף רק בין הנתבע 1 לאנשי "הועד" והוא לא היה מחייב את בעלי המקרקעין, ללא קביעה מפורשת שהועד מייצג את בעלי המקרקעין לצורך הליכים המשפטיים. אפשר ששגיתי בכך שלא אמרתי שוב את המובן מיתר פסק הדין, שגם אם הועד מייצג את בעלי המקרקעין כולם, תוצאת פסק הדין של בית המשפט העלין בע"א 498/89 היא שמבוטלת החלטת מחיקת התביעה ויש לשוב ולדון בטענות הצדדים במסגרת ת"א 1443/86, ואין משמעה הקניית זכויות כלשהן לנתבע 1. להסיר ספק, כך נקבע בפירוש בהחלטה בבג"ץ 1331/09 שהגיש הנתבע 1.

5.בערעור על פסק דיני החליט בית המשפט העליון בע"א 2909/12, לאחר תיאור החלטתי:

"לא נכחד כי למקרא הדברים כפשוטם, על פי פסק דינו מ 1992- של רשם בית משפט זה והחלטות שיפוטיות נוספות, נראה היה כי החלטת בית המשפט קמא נשוא ענייננו במקומה. ואולם, סבורים אנו כי כדי שהצדק ייעשה וייראה במלואו, ולאחר התעמקות בתוכן ההסכמה שניתנה בשעתו, ושנראה כי התיחסה לזכויות מהותיות של המערער והיא שהיתה הבסיס לפסק הדין של הרשם, יש מקום להשיב את התיק לבית המשפט קמא. זאת - לבחינת השאלה את מי חייבה הודעת ההסכמה האמורה, קרי, את מי ייצגו החתומים עליה והאם יכלה להיות בסיס להערת אזהרה. זאת, כאשר מחד גיסא טוען המערער כי החותמים היו מיופי כוח של כלל בעלי המקרקעין, והמשיבים טוענים מאידך גיסא כי לא היו חלק מיפוי הכוח.

הערעור מתקבל לפי האמור והתיק מושב לבית המשפט המחוזי. "

אני דוחה את טענת הנתבע 1 (סעיף 13 לסיכומיו), שבית המשפט העליון בע"א 2909/12 השתכנע שהויתור של הועד לטובת הנתבע 1 נעשה על פי הרשאה והקנה לו זכות בעלות על החלקות. אילו כך השתכנע בית המשפט העליון, לא היה מחזיר את הדיון אלי אלא היה קובע את התוצאה בעצמו. בית המשפט העליון לא השתכנע כך.

6.עלי לבחון איפה רק את השאלה, את מי חייבה הודעת ההסכמה לקבלת הערעור, קרי, את מי ייצגו החתומים עליה והאם יכלה להיות בסיס להערת אזהרה. זאת, כאשר מחד גיסא טוען המערער כי החותמים היו מיופי כוח של כלל כעלי המקרקעין, והמשיבים טוענים מאידך גיסא כי לא היו חלק מיפוי הכוח. להסיר ספק, ובזיקה לטענות הנתבע 1 כעת בדבר התיישנות התביעה, לא אדון בשום טענה נוספת על הטענות העוסקות בשאלה שבית המשפט העליון הציב כשאלה לבחינתי. כך גם הבהרתי לצדדים בתחילת הדיון הנוסף.