ת"א 13765-04-14 רדנר מלכא ואח' נ' זמרן ואח'

ביום 07.04.14 הגישה התובעת כתב תביעתה זה, ביום 04.01.15 התקיים דיון בתיק ובסופו חייבתי את התובעת להפקיד ערבון כפי האמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

בעקבות אותה החלטה ביקשה התובעת, כארבעה וחצי חודשים לאחר הדיון, ביום 20.05.15, שאפסול עצמי מלדון בתיק וזאת בהסתמך על החלטתי הנ"ל מיום 04.01.15. ביום 18.06.15 דחיתי את בקשת הפסלות, המבקשת ערערה על החלטתי לבית המשפט העליון אולם ערעורה נמחק עקב אי הפקדת ערבון.

לאחר מכן, ביום 17.12.15, ביקשה צד ד' (חב' הביטוח מגדל) לחייב את התובעת בהפקדת ערבון מכח תקנה 519 הנ"ל, וביום 14.04.16 דחיתי את בקשתה של צד ד', תוך שהתייחסתי להחלטתי מיום 04.01.15 הנ"ל ולבר"ע שהוגשה עליה. כעת, ביום 20.04.16 שוב מבקשת התובעת שאפסול עצמי, אולם היא אינה מעלה בבקשתה טענה חדשה כלשהי. כל שהיא טוענת הוא שביום 04.01.15 התייחסתי לסיכויי התביעה וקבעתי הפקדת ערבון על ידי התובעת, ולכן היא טוענת שכבר גיבשתי דעה בנוגע לתיק ועליי לפסול עצמי מלישב בתיק זה.

אינני מקבל את טענת התובעת משני טעמים:

האחד – מדובר בטענה שכבר הועלתה בבקשת הפסלות הראשונה ונדחתה, ואין מקום להעלות טענה זו שנית.

השני – ברור מאליו שכאשר שופט מחייב תובע בהפקדת ערבון מכח תקנה 519 הנ"ל, הוא מביע בכך עמדה מסוימת באשר לאותו תיק, שהרי כל אדם יכול ורשאי להגיש תביעה ככל העולה על רוחו, ובדרך כלל בתי המשפט אינם נוטים לחייב תובע בהפקדת ערבון כאמור, זאת בכדי לאפשר הגשת תביעות לפי שיקול דעת התובע ללא מחסומים שירתיעו תובעים מלפנות לבתי המשפט.

על פי רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"ד נח (5) 865, הרציונאל העומד בבסיס תקנה 519 הוא מניעת הגשת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע כאשר בית המשפט סבור שסיכויי התביעה נמוכים.

לפיכך אם אקבל טענת התובעת יהיה בכך כדי לומר שכל שופט המטיל הפקדת ערבון על תובע מכח תקנה 519 צריך לפסול את עצמו, מה שלא מקובל עליי, לא הגיוני ולא תואם את הוראות החוק והתקנות.

לאור האמור הבקשה נדחית. מכוון שמדובר בבקשה שנייה במספר באותו עניין בדיוק, אחרי שהראשונה נדחתה, הוגש עליה ערעור והערעור נמחק כאמור לעיל, אני מחייב את התובעת בהוצאות בקשה זו בסך 5,000 ₪.