עירית תל-אביב-יפו ואח' נ' דוידי

לפניי תביעה כספית במסגרתה מבקשות התובעות לחייב את הנתבע בהיותו הבעלים של נכס מקרקעין לשלם להן חובות ארנונה ומים בטענה שחוזה השכירות שחתם עם שוכר הוא חוזה למראית עין.

התובעת 1 היא עירייה כאמור בסעיף 2 לפקודת העיריות (נוסח חדש) והתובעת 2 היא חברה עירונית העוסקת באספקת מים לתושבי העיר תל אביב-יפו.

הנתבע הוא בעלים של שתי יחידות מקרקעין הנמצאות ברחוב רבי עקיבא 20 בתל-אביב (להלן: "הנכס"). הנתבע דיווח לתובעות כי הנכס הושכר לאדם בשם שי אשל בהתאם להסכם שכירות מיום 1.1.2005.

התביעה הוגשה בגין חובות נטענים כלפי התובעת 1 בסך של 136,844 ₪ נכון ליום 4.8.2014 וכלפי התובעת 2 בסך של 36,622 ₪ נכון ליום 4.8.2014 וזאת בגין התקופה המתחילה ביום 1.5.2005 ומסתיימת ביום 13.8.2011. סכום התביעה הכולל הועמד על סך של 173,466 ₪.

טענות התובעות הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב התביעה

התובעות טענו כי הסכם השכירות עליו דיווח הנתבע נערך למראית עין ולכן הנתבע אמור לשאת בתשלום חובות הארנונה והמים בגין הנכס. לטענתן, במהלך התקופה הרלוונטית להיווצרות החוב ביצעה התובעת 1 ביקורות בנכס אשר העלו כי הוא עומד ריק. התובעות גם נקטו הליכי גבייה מנהליים ביחס לשוכר עליו דווח אך אלה לא הביאו לפירעון החוב. לאחר שכל אלה לא הועילו, פנתה התובעת 1 לנתבע וביקשה לקבל ממנו הבהרות ביחס לזהות המחזיק אולם הנתבע לא מצא לנכון להשיב לפניות אלה. רק לאחרונה, התברר לתובעות כי השוכר הנטען עזב את הארץ עוד בחודש מרץ 2005 ולא שב אליה מאז. מכאן, מתחייבת לטענתן המסקנה כי השוכר לא החזיק בנכס וכי המחזיק למעשה במהלך כל התקופה הוא הנתבע בהיותו בעל מירב הזיקות לנכס. הנתבע הונה את התובעות ודיווח להן על מחזיק בדוי בנכס תוך ניצול לרעה של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות המקנים לבעלים זכות חד צדדית לדווח לרשות המקומית על מסירת החזקה בנכס שבבעלותו. הנתבע עשה כן על מנת להתחמק מתשלום ארנונה ותשלומי חובה אחרים אשר מוטלים על הבעלים במצב של נכס ריק ובמובן זה מתקיימים תנאי עוולת המירמה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין וסעיף 13 לחוק החוזים חלק כללי בדבר הסכם למראית עין. בנסיבות אלה הנתבע הוא שצריך לפרוע את החוב. עוד טענו התובעות כי התביעה לא התיישנה על אף שחלפו 7 שנים לגבי חלק מתקופת החוב. זאת, הן לאור סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות העוסקים בהשעיית מירוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע ובהתיישנות שלא מדעת, והן לנוכח העובדה שהתובעות לא שקטו על שמריהן וניהלו הליכי גבייה מנהליים ביחס לחוב. עוד הוסיפו כי לא הוגשה השגה בגין החוב הנתבע ולפיכך בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) החוב הפך חלוט.

טענות הנתבע הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב ההגנה