החלטה בבקשה לסילוק על הסף של חלקים מהתביעה שכנגד

1.בהחלטה זו נדונה חלותו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) על תביעה שכנגד שהוגשה ביחס לתקופה שהתיישנה, כאשר התביעה העיקרית לא התיישנה.

רקע

2.הנתבעים 1 ו-2, אח ואחות, מפעילים תחנת דלק בעיר בת-ים (להלן – התחנה), תחת הסימן המסחרי של התובעת, וזאת באמצעות הנתבעת 3, שבעלי מניותיה הם הנתבע 1 ובעלה של הנתבעת 2.

(הנתבעים הם גם התובעים שכנגד ויכונו להלן – הנתבעים. התובעת שהיא גם הנתבעת שכנגד תכונה – התובעת).

3.ההתקשרות הראשונה של התובעת היתה עם אביהם המנוח של הנתבעים 1 ו-2, חנן לזרוביץ ז"ל, בשנים 1975-1978, לפי מתכונת ההסכמים הבאה:

חנן חכר את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל (כשמו אז, להלן – המינהל), התובעת חכרה ממנו את הקרקע בחכירת משנה ונשאה בכל התשלומים הכרוכים בחכירות, התובעת הקימה על הקרקע תחנת דלק ומסעדה, חנן הפעיל את התחנה ושכר מהתובעת את כל הציוד והכלים, התובעת סיפקה את מוצרי הדלק וקבעה את מחיריהם, חנן התחייב שלא לרכוש מוצרי דלק מאחרים אלא ברשותה של התובעת.

התחנה הוקמה בשנת 1978. זמן קצר לאחר מכן חנן נפטר, ובנעליו נכנסו אלמנתו מינה לזרוביץ ז"ל וילדיהם, הנתבעים 1 ו-2, אשר המשיכו לפעול תחת אותה מערכת הסכמית.

בשנת 1985 חתמו מינה והנתבעים עם התובעת ועם המינהל על מערכת הסכמית דומה.

מינה נפטרה לאחר מכן, והתחנה המשיכה להיות מופעלת על ידי הנתבעים.

מערכת הסכמית זו עמדה בתוקפה עד ליום 29.10.09, אזי חתמו הצדדים על הסכמים אחרים, שהסדירו את היחסים ביניהם.

סיכומו של דבר, עסקינן במערכת הסכמית שהיתה תקפה, מאז הקמת התחנה בפועל בשנת 1978 ועד חודש נובמבר 2009.

4.להבנת הרקע אציין בקצרה כי עד סוף שנות ה-80, אזי החלה מה שכונה "הרפורמה במשק הדלק" פעלו בישראל שלוש חברות דלק בלבד: התובעת, פז ודלק.

בשנת 1993 קבע הממונה על ההגבלים העסקיים כי ההסכמים בין חברות הדלק ומפעילי התחנות הכוללים הוראה בדבר בלעדיות ארוכת טווח לחברת הדלק באספקת הדלקים ובקביעת מחירים, כמו ההסכמים הנדונים כאן, הם "הסדרים כובלים".

בין השנים 1995-1998 נעשו הסדרים בין הממונה על ההגבלים העסקיים ובין חברות הדלק, לפיהם, בין היתר, הוסכם כי קביעתו האמורה לא תחול על תחנות הדלק שהיו קשורות עם חברות הדלק ב"הסכם חכירה מקובל", שהתחנה דנן נכללת ביניהן.