ת"א 13439-08-12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' נ' נעאמנה ואח'

1.לפניי עתירת המבקשת להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי שניתן כנגד המשיב 2 (להלן: "המשיב") בבית המשפט לתעבורה ביום 24.5.11 על פי הודאתו בת"ד 5382-02-11, וזאת בהתאם לסמכותי לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971.

2.המדובר בתביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שנגרמו למשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), בשל תאונת דרכים שאירעה ביום 7.9.10, ובה נגרם אובדן מוחלט לרכב מ.ר. 31-290-64 (להלן: "הרכב המבוטח") אותו היא ביטחה בביטוח מקיף, ואף שילמה למבוטחה את שווי הרכב. התביעה הוגשה כנגד המשיב בלבד, ובגדרה נטען כי הינו בעל הרכב או הנהג ברכב מ.ר. 52-112-09 (להלן: "הרכב הפוגע") וכי התאונה אירעה בשל רשלנות המשיב. המשיב הגיש הודעת צד שלישי כנגד מבטחתו – היא המבקשת כאן, ובגדרה טען כי אין כל מקום להתנערותה של המבקשת מחבותה לשלם את נזקי המשיבה, במקרה ותתקבל תביעת המשיבה כנגד המשיב וזאת מתוקף הפוליסה שהוציאה המבקשת. המבקשת הגישה כתב הגנה להודעה לצד שלישי, בגדרו טענה כי אין היא חבה בפיצוי המשיב כיוון שמי שנהג ברכב בזמן התאונה אינו המבוטח אלא אדם אחר והנהג לא היה מורשה לנהוג ברכב, וכן עקב ביצוע מעשה מרמה – והוא מסירת פרטים כוזבים אודות הנהג בזמן התאונה.

3.במעמד הדיון ביום 10.2.15 הודיע המשיב כי בכוונתו להגיש את פסק הדין המרשיע כראייה, ואילו המבקשת הודיע כי תבקש להביא ראיות לסתור את פסק הדין, ומשכך – הוגשה הבקשה שלפניי.

4.בבקשה שלפניי, טוענת המבקשת כי אמנם המשיב הורשע על פי הודאתו בנהיגה, אך מדובר בהודאה שניתנה ללא שהמשיב נחקר על הודאתו, כאשר בפני בית המשפט והמאשימה לא עמדו הראיות שבבסיס הבקשה דנא, לא עמדה בבית המשפט שאלת זהות הנהג, ולמבקשת לא היה כל מעמד ולא ניתן לה יומה בבית המשפט.

5.המשיבה טוענת, כי בפני המאשימה עמדה שאלת זהות הנהג והחשש להחלפת זהות הנהג, והדבר עולה מתיק המשטרה - מן השאלות שנשאלו המשיב ונוסע נוסף ברכב הפוגע, ועל כן משהוחלט להגיש כתב אישום כנגד המשיב, הרי שלא ניתן לומר כי שאלת זהות הנהג לא נבחנה כלל. כך גם לטענת המשיבה, עמדו בפני המאשימה הראיות עליהן מתבססת הבקשה, ועל כן לא ניתן לומר שהן לא נבחנו עד כה. עוד טוענת המשיבה כי לעובדה שהמשיב הורשע על פי הודאתו אין כל נפקות משפטית ולאבחנה זו אין כל בסיס. יצויין כי המשיב לא הגיש תגובה לבקשה.

דיון והכרעה

6.הגם שאין זה מובן מאליו כי המבקשת היא "חליפתו" של המורשע- המשיב, שכן המשיב (המורשע) אינו מבקש להביא ראיות לסתור והוא מבקש דווקא לדבוק בממצאי פסק הדין המרשיע, ועל כן ייתכן והמבקשת אינה זקוקה כלל להיתר להבאת ראיות לסתור (נוכח העדר העלאת טענה זו אפטור את עצמי מלדון בשאלה זו), אתייחס לבקשת המבקשת כאל בקשה להבאת ראיות לסתור.

7.סעיף 42 א לפקודת הראיות קובע כך:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי".

סעיף 42ג לפקודת הראיות מקנה לבית משפט היושב בתיק האזרחי את שיקול הדעת לבחון באלו מקרים ראוי להתיר הבאת ראיות לסתור ממצא שנקבע בהליך הפלילי, וכך קובע סעיף 42 ג:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

כללים אלו, בדומה לכללים הפסיקתיים בדבר מעשה בית דין (בהקשר הפלילי ראו רעא 4528/06 עמוס ברנס נ' סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס (18.05.2009)), נועדו לייעל את ההליכים ולמנוע הכרעות סותרות וכן לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינויות נוספות (ראו ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ו-יחיאל ממן, פ"ד כט(1) 208, 218; ולאחרונה רע"א 1518/15 מוסא ח'לף נ' המוסד לביטוח לאומי (8.3.2015)).

8.אף שהכלל הוא כי אין לפרש את המונח 'ממצאים' בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות, וכי המונח 'ממצאים' חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן והורשע בגינן (ראו: ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' בוחבוט פ"ד מא(4) 327,332-331) בתי המשפט דנו בכוחו הראייתי של פסק דין פלילי אשר ניתן על פי הודאת הנאשם, כאשר הוא מוגש כנגד צד שלישי אשר אינו בעל דין בהליך הפלילי, והדעה הרווחת היא כי אמנם אין כוחו נופל משל פסק דין שניתן לאחר דרישה וחקירה, אולם ניתן להביא במסגרת השיקולים את העובדה שפסק הדין המרשיע ניתן על בסיס הודאה ולא על סמך שמיעת ראיות כטעם נוסף להתיר הבאת ראיות לסתור (ראו הסקירה המקיפה בפסק הדין בתא (מרכז) 22456-11-10 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דנית חשין (פורסם בנבו, 21.02.2012)).

9.מהם אם כן הטעמים בשלהם מוצדק להתיר הבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי חלוט המוגש כראייה במשפט אזרחי? הפסיקה הצדיקה הבאת ראיות לסתור במקרים בהם נדרש מתן ההיתר כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת בעליל ועיוות דין או כאשר יש חשש לקנוניה (לסקירה ראו: תא (חי') 921/03 תא (חי') 18147-04-12‏ ‏המוסד לביטוח לאומי נ' שלמה תענך (11.2.2015) בפסקה 19). כמו כן, על המבקש לשכנע כי באמתחתו ראיות של ממש שיש בהן לסתור את פסק הדין (י. קדמי "על הראיות – הדין בראי הפסיקה" (חלק שלישי, 2009) עמ' 1571).

מן הכלל אל הפרט

10.בענייננו, טוענת המבקשת כי הנהג ברכב אינו הנתבע, אשר הורשע בפסק הדין המרשיע, אלא מר סאמר נעאמנה, שלא היה מורשה לנהוג ברכב. המבקשת מציגה כראייה את דו"ח הפעולה שנכתב בסמוך לתאונה ולפיו סאמר הוא אשר נהג ברכב, וכן את דו"ח מד"א ממנו עולה כי סאמר הוא אשר ישב במושב הנהג כאשר הגיע צוות מד"א לזירת התאונה. יש להבהיר כי לית מאן דפליג כי גם המשיב וגם סאמר היו ברכב בזמן התאונה, והמחלוקת היחידה היא מי נהג ברכב.

11.לטעמי, החלטת המשטרה, להגיש כתב אישום דווקא נגד המשיב, אשר הודה בחקירתו כי נהג ברכב כיוון שהמשיב (שהוא בן דודו) היה "בשלילה" (ראו הודעת המשיב מיום 16.9.10), אף אם בפניה עמדו דו"ח הפעולה ודו"ח מד"א, אינה חוסמת את האפשרות להבאת ראיות לסתור. המבקשת הציגה ראיות אותנטיות שנערכו על ידי גורמים בלתי תלויים בסמוך לתאונה, המעידים על בעיתיות בקביעת זהותו של הנהג בעת התאונה, אשר יש בהם לסתור את הודאתו של המשיב. בנוסף ניתן להסיק מהודעת המשיב במשטרה מהו האינטרס בשלו החליט המשיב להודות בהיותו נהג הרכב, שכן לזהותו של הנהג במועד התאונה משמעות הרת גורל מבחינה פלילית, כמו גם מבחינה אזרחית. לכך יש להוסיף את העובדה שהמשיב הורשע על פי הודאתו, מבלי שנחקר אודותיה, בנסיבות בהן המבקשת לא הייתה צד להליך הפלילי ולא ניתן לה יומה להעלות טענותיה. לפיכך נראה כי יש בשני המסמכים שהוצגו בפניי ואשר מצביעים כי בשעת התאונה לא נהג המשיב ברכב, כי אם אדם אחר, כדי להצדיק היעתרות לבקשה ומתן היתר להבאת ראיות לסתור.