בלום ואח' נ' מקורות חברת המים בע"מ

לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה, לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).

1.הליך זה נפתח בשנת 2004, עוד בטרם חוקק חוק תובענות ייצוגיות. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נסמכה אז על הוראות פרק ו1 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח–1988 (להלן: חוק ההגבלים העסקיים). בעקבות חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות הסכימו הצדדים על הגשתה של בקשה מתוקנת וההליך התנהל לפני השופטת ענת ברון. ביום 31.01.13 נדחתה הבקשה, ולאחר מכן הגישו המבקשים לבית המשפט העליון ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2038/13). הסכם הפשרה הוגש מקץ משא-ומתן שהתנהל אגב הליך הערעור, ובית המשפט העליון השיב את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיחליט מה יעלה בגורל הבקשה לאשרו.

2.צרכני מים מסוימים מקבלים אותם מאת המשיבה בהתקשרות ישירה. בבקשת האישור נטען כי המשיבה סיפקה את המים מכוח הוראות חוזה הספקה שנוסחו אחיד ושעליו נהגה בזמנים הרלוונטיים להחתים את הצרכנים הישירים. לפי החוזה היא התחייבה לספק את המים והצרכן התחייב לצרוך אותם על-פי מכסה שנתית שקבעה לו הרשות הממשלתית למים ולביוב (סעיף 6(ב) לחוזה). כמו-כן התחייב הצרכן בחוזה ההספקה להשתתף בהשקעת היסוד של המשיבה (המכונה ,,זכויות'') – לשלם פעם אחת סכום כסף שנקבע אישית לכל צרכן לפי המכסה שהוקצתה לו. חריגה ממכסת המים נחשבה חריגה מהזכויות שעליה הוא נדרש לשלם, ולפניו עמדו שתי אפשרויות: האחת, לרכוש מהמשיבה זכויות נוספות עד לתקרת המכסה האישית שלו בתמורה לתשלום חד-פעמי; האחרת, שהיא הנוגעת לענייננו, הייתה לשלם למשיבה תשלום המכונה מעל הזכויות כאמור בסעיף 7(ב) לחוזה ההספקה:

השתמש הצרכן בכמות מים העולה על הכמות הנקובה בהסכם, הרי מבלי לפגוע או לגרוע מזכויותיה של מקורות לפי ההסכם, יהיה על הצרכן לשלם למקורות, לפי דרישתה הראשונה, תמורה בעד הכמות הנוספת, שצרך מעל לכמות הנקובה בהסכם, בסכום ובשיעור כפי שיקבע ע"י מקורות. סכום זה הינו נוסף למחיר המים, ול,,תשלום המיוחד'' שעל הצרכן לשלמם בהתאם להוראות סעיפים 6 ו-13 להסכם.

המבקשים הם בעלי שטחים לגידולים חקלאיים אשר בזמנים שנדונו בבקשה צרכו מים מהמשיבה במישרין לצורכי השקיה, לפי חוזה ההספקה. בתובענה שביקשו לאשר טענו כי גביית התשלום מעל הזכויות אינה חוקית. לתפיסתם היא אסורה על-פי חוק המים, התשי"ט–1959, מפני שהמשיבה אינה רשאית לחייב את הצרכנים בשום תשלום שאינו קבוע באותו חוק (להלן: חוק המים). הם הסתמכו על הוראת סעיף 114(א) לחוק המים, הקובעת כי מים יסופקו רק לפי התעריף לדמי מים שקבעה הרשות, אם קבעה. ,,דמי מים'', לפי סעיף 109 בנוסחו אז, הוגדרו ,,מחיר המים וכל תמורה אחרת בקשר להספקת מים''. גם התקנות שהותקנו מכוח חוק המים הופרו, אליבא דמבקשים, ואף הוראותיו של חוזה ההספקה. לכך הוסיפו כי המשיבה עיוולה בהפרת חובות החקוקות בחוק המים וברשלנות ועשתה עושר ולא במשפט. אשר לעילת התביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים – נטען כי המשיבה היא בעלת מונופולין בשוק הספקת המים וכי לפי סעיף 29(א) לאותו חוק היא מנצלת לרעה את מעמדה זה, באשר היא גובה מחיר בלתי הוגן בעד השירות. כן ביקשו המבקשים לקבל כי סעיף 7(ב) לחוזה ההספקה הוא בבחינת הוראה בלתי חוקית אשר סותרת את תקנת הציבור ועל-כן הוא בטל מכוח כלל ,,העיפרון הכחול''. הסעד שנתבקש היה השבה מכוח חוק החוזים של כל התשלומים מעל הזכויות שגבתה המשיבה מחברי הקבוצה בשבע השנים שקדמו להגשתה של בקשת האישור, ופיצוי לקבוצה.

בעמדם על המהות החשבונאית של החיוב מעל הזכויות נשענו המבקשים על חוות דעתו של רואה-החשבון דב כהנא ועל חוות דעתו של רואה-החשבון צור פניגשטיין. רו"ח פניגשטיין ערך אומדן של הנזק לקבוצת הצרכנים הישירים עקב אותו חיוב.

3.המשיבה שללה את הטענות שבבקשת האישור וטענה כי היא מבוססת על פירוש שגוי של חוק המים. לגרסתה אם דמי המים הוגדרו בסעיף 109 לחוק, מלבד מחיר המים, ,,[...]כל תמורה אחרת בקשר להספקת מים'', פירושו של דבר שחוק המים מסדיר רק את התשלום בעבור הספקת המים השוטפת. תשלום מעל הזכויות אינו בגדר תמורה בעבור הספקת המים, כי אם החזר של השקעת היסוד אשר השקיעה המשיבה בתשתיות (שאותה לא החזירה, לטענתה). לגישת המשיבה אם המבקשים אינם חולקים על חוקיותו של התשלום בעד הזכויות, אין הם יכולים לטעון נגד התשלום מעל הזכויות. המשיבה הוסיפה כי המקור הנורמטיבי לגביית תשלום בעבור זכויות הוא בסעיף 34(א) לחוק המים, שעד לתיקונו באחרונה קבע לאמור:

מנהל הרשות הממשלתית רשאי לצוות על בעל רשיון הפקה שיספק מים לאדם פלוני, במידה שהספקה זו לא תפגע פגיעה של ממש בסיפוק הצרכים של בעל הרשיון ושל צרכניו, ובלבד שהוצאות השקעת היסוד לסידור ההספקה לא יחולו על בעל הרשיון; באין הסכמה בין הצדדים על כמות המים, מחירם ותנאי הספקתם – יורה על כך, על פי כללים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית, מנהל הרשות הממשלתית; הרואה עצמו נפגע על ידי צו או הוראה שניתנו לפי סעיף קטן זה, רשאי לערור עליה לפני בית הדין [לענייני מים – ש' א'].

מהאמור בסעיף, הסיקה המשיבה, עולה שהיא אינה צריכה לשאת בעלות של הנחת התשתית להובלת מים, ולפיכך החיוב בגין זכויות הוא חוקי על-פי חוק המים, וכך גם החיוב נושא תיק זה, שהוא כעין חיוב בדמי שכירות. אם משווים אותו לעסקאות השכרה אחרות במשק מוצאים שהוא סביר והוגן, לדברי המשיבה. המבקשים השיבו כי סעיף 34(א) אמור לחול בנסיבות חריגות, כגון מקרים שבהם המים מסופקים למקום מרוחק, וכי מעולם לא הופעל.