ת"א 13195-04-16 מ.ר.מ. אקספרס בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ

התביעה בתיק זה הוגשה על ידי מ.ר.מ. אקספרס בע"מ (להלן: "החברה"), אשר מנהלת חשבון בנק (להלן: "החשבון") בסניף שפרעם של הנתבע, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק").

החברה מחזיקה בתעודת רישום לנותן שירותי מטבע, מכוחה מורשית החברה לעסוק, בין היתר, בניכיון שקים והמרת מטבע זר.

החשבון החל לפעול בשנת 2013.

ביום 1.2.2016 שלח הבנק לחברה מכתב ובו נדרשה החברה להמציא לבנק, בתוך 10 ימים, רשימה ארוכה של מסמכים לרבות מכתב מטעמו של רואה חשבון חיצוני אשר יסביר את מהות והיקף הפעילות בחשבון, הן באופן כללי והן בהתייחס לגורמים או לקוחות מסוימים. כן נדרשה החברה להציג אסמכתאות בכל הנוגע לפעולות מסוימות שבוצעו בחשבון, לרבות חשבוניות והסכמים לגבי העסקאות, פרטים על הלקוח, תאריך ביצוען של העסקאות, סכומי העסקאות וגובה העמלה שנגבתה בגינן. למכתב אף צורפה רשימה ארוכה של פעולות שלגביהן הבנק דורש הבהרות.

ביום 23.2.2016 פנה בא כוח החברה לבנק וביקש הבהרות לגבי מכתב הדרישה הנ"ל. עוד צוין במכתב כי החברה מוחה על דרישות הבנק וכי מילוי כל הדרישות ייארך פרק זמן משמעותי, בעוד שהבנק ביקש מהחברה להשלים את המצאת המסמכים בתוך 10 ימים.

מכתב זה של בא כוח החברה לא נענה על ידי הבנק, ובמקום מכתב תשובה - ביום 10.3.2016 שלח הבנק לחברה הודעה בדבר סגירה מיידית של החשבון (להלן: "הודעת הסגירה"). הסיבה לסגירת החשבון שצוינה בהודעת הסגירה היתה: "אי המצאת מידע ואסמכתאות מספקות לבירור הפעילות בחשבון על ידי הלקוח".

בהמשך להודעת הסגירה, היו התכתבויות נוספות בין הצדדים.

על רקע האמור, ביום 7.4.2016 נפתח ההליך מטעם החברה כנגד הבנק. בתיק העיקרי התבקש סעד אשר יורה לבנק להימנע מסגירת החשבון, ויחד עם הגשתו – הוגשה אף בקשה למתן צו מניעה זמני, במסגרתה התבקש בית המשפט להורות לבנק להימנע מסגירת החשבון או מהפסקת פעילותה של החברה בחשבון, עד ההכרעה בתביעה העיקרית.

בהחלטתי מיום 2.6.2016 מצאתי לקבל את הבקשה למתן סעד זמני, וקבעתי כי העילה לסגירת החשבון - כפי שנטען שהייתה עובר לשליחת הודעת הסגירה - אינה מספקת. לא אמנה שוב את מכלול הנמקותי, ואפנה להחלטה מיום 2.6.2016 כחלק מהחלטה זו.

לאחר שניתן צו המניעה – האוסר על סגירת החשבון בשל הודעת הסגירה - פניתי לצדדים בבקשה לברר אם יש עוד טעם בהמשך ההליכים. עמדתי הייתה (ועודנה) שהיות ונקבע מה שנקבע לגבי הודעת הסגירה – אין עוד טעם ממשי בהמשך ניהול התיק העיקרי.

הצדדים לא הסכימו עמי.

מאז, ממשיכים הצדדים להתכתש סביב דרישת הבנק לקבל לידיו מסמכים וסביב סירוב החברה להעבירם. נמנעתי עד כה מליתן החלטות שקשורות לאותם מסמכים בשל העובדה שכל האירועים שהתרחשו לאחר שנשלחה הודעה הסגירה ולאחר שהתחילו ההליכים – אינם רלבנטיים לגבי השאלה אם הודעת הסגירה הוצאה כדין אם לאו. הבהרתי לצדדים שהשאלה היחידה שבה עוסק התיק העיקרי הינה אך ורק אם הייתה הצדקה להודעת הסגירה בשל מעשים שבוצעו לפני שליחת הודעת הסגירה, ולא ניתן להצדיק בדיעבד את הודעת הסגירה עקב אירועים שהתרחשו אחרי שנשלחה. לכן, שבתי על עמדתי לפיה יש להורות על מחיקת התיק העיקרי ולהסתפק בהחלטה מיום 2.6.2016.

במהלך הפגרה הוגשו בקשות "דחופות" נוספות ואף בקשה לקיים דיון במהלך הפגרה, הואיל ומתברר שהצדדים ממשיכים שלא להגיע להסכמה לגבי המסמכים המתבקשים ולגבי ניהול החשבון.

השופטת התורנית אשר טיפלה בבקשות, כב' השופטת אטיאס, קבעה כי אין כל צורך בקיום דיון בפגרה, ואף היא העירה שלא ברור מדוע ממשיכים ההליכים כלל ועיקר.

בנוסף, הוגשה ביום 25.8 בקשה למחיקת התביעה מטעם הבנק עקב אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם החברה, במועד שנקבע או בכלל. החברה הגישה את תשובתה, הכוללת בקשה למתן ארכה להגשת התצהירים, והבנק הגיש תגובה לתשובה.

חשוב מכך הוא שביום 30.8.2016 הגיש הבנק הודעה לגבי כך שביום 30.8.2016 הוא שלח לחברה הודעת סגירה חדשה לגבי החשבון. מכאן, מתחייבת המסקנה שהבנק עצמו הביע דעתו שיש צורך בהודעת סגירה "חדשה" והודעת הסגירה "המקורית", ממרץ 2016, כבר אינה רלבנטית.

לאור האמור, אני מורה בזאת על מחיקת התביעה.