ת"א 13062-02-14 ביאדסה נ' בע"מ סניף באקה 983

1.התובע הגיש נגד הנתבע תביעה כספית נזיקית לתשלום 120,000 ₪. הנתבע התגונן נגד התביעה ובתוך כך טען להתיישנותה [סע' א' בעמ' 2 לכתב-ההגנה]. בקדם-המשפט שהתקיים בתאריך 23.10.2014 נקבע כי טענת ההתיישנות תידון תחילה ונקצבו מועדים להגשת טענות הצדדים בכתב בהתייחס אליה. עיינתי בתשובת התובע לטענות כתב-ההגנה ובתגובה שהגיש הנתבע.

2.אין חולק על כך שהתובע ניהל חשבון בנק אצל הנתבע שמספרו ******(להלן החשבון). ביסוד התובענה ניצבה טענת התובע כי הנתבע פרע שלא כדין עשרים וארבע המחאות שנמשכו על החשבון, אף שחתימתו של התובע עליהן זויפה וניתן היה לעמוד על זיופן מתוך השוואה בין חתימת המושך עליהן לבין דוגמת החתימה של התובע.

אף שבכתב-התביעה נכללו בעניין זה טענות סותרות – מהן מלינות על פירעון ההמחאות על-ידי הנתבע ומהן טוענות לאי-פירעונן על-ידו, ברי כי טענת כיבוד ההמחאות על-ידי הנתבע היא אשר מהווה את עילת התובענה – ונטען כי בכיבוד ההמחאות פעל הנתבע שלא כדין, ברשלנות ותוך הפרת חובות זהירות ואמון בהן הוא חב כלפי התובע [ר' סע' 8-6 ו- 14-13 בכתב-התביעה]. אף שההמחאות לא פורטו בכתב-התביעה, העתקיהן צורפו אליו (להלן ההמחאות).

3.עילת התביעה נצמחה ממעשה פירעון ההמחאות על-ידי הנתבע – לגביו נטען שהיה שלא כדין. המועד בו נולדה עילת התביעה הוא אפוא המועד בו כיבד הבנק את ההמחאות. עיון בהעתקי ההמחאות מגלה כי תאריכי פירעונן חלו בין יום 8.11.2005 לבין יום 20.3.2006. התביעה הוגשה ביום 6.2.2014, בחלוף למעלה משבע שנים מן המועדים בהם הוצגו ההמחאות בחשבון וכובדו על-ידי הנתבע.

4.סעיף 5 לחוק ההתיישנות מורה כי התקופה בה מתיישנת תביעה בשאינו מקרקעין היא שבע שנים. על-פי סעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. המונח 'עילת תובענה' פורש, בהקשר של נושא ההתיישנות, כמכוון לקיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, במובן זה שהתקיימו מלוא העובדות החיוניות הדרושות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש [ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003)].

עילת התביעה נלמדת מתוך כתב-התביעה והרצאת העובדות שהתובע בחר לגולל בו. על-פניו של כתב-התביעה, נולדה עילת תביעה מוגמרת ושלמה עם כיבוד ההמחאות על-ידי הנתבע. התובע מוחזק כמי שידע את הנעשה בחשבון ועקב אחר הפעולות שבוצעו בו, ומכאן שדבר פירעון ההמחאות היה ידוע לו בזמן-אמת; התובע עצמו לא טען אחרת. אין למצוא בכתב-התביעה כל טענה על כך שעובדת פירעון ההמחאות בחשבון לא הייתה ידועה לתובע בתכוף לאחר שהן כובדו; היפוכו של דבר הוא הנכון, באשר התובע ציין שבעקבות פירעון ההמחאות נחשף לפניות של צדדים שלישיים [סע' 37 ו-38 בכתב-התביעה]. תובע שמגיש תובענה שעל-פניה נחזית ככזו שננקטה בחלוף תקופת ההתיישנות נושא בנטל לציין, בגוף כתב-התביעה וברחל-בתך-הקטנה, את העובדות שתלמדנה על המועד המאוחר בו התגבשו יסודות העילה. באין טיעון בעניין זה, הוא מוחזק כמי שהעילה שבאמתחתו נולדה והתגבשה במועדים הנחזים מתוך פשט טענותיו.

לא-זו-אף-זו, אין מחלוקת על כך שחשבון התובע שעליו נמשכו ההמחאות ובו כובדו נסגר ביום 21.12.2006. פשיטא שבמועד סגירת החשבון ידע התובע, או למצער היה עליו לדעת, על-דבר כיבוד ההמחאות בו. בין מועד סגירת החשבון לבין יום הגשת התובענה חלף פרק זמן שעולה על שבע שנים. גם מכך, ולא רק מתאריכי הפירעון שננקבו בהמחאות, עולה כי התובענה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

5.אין בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו בהתיישנות שלא מדעת כדי לסייע לתובע. סעיף זה מורה כך: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". על-מנת להיבנות מהוראה זו ולהציל תביעה מדחיה מחמת התיישנות אין די בכך שהתובע יראה כי הוא לא ידע בפועל את העובדות המהוות את עילת התביעה; הוא נושא בנטל לשכנע כי אותן עובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, ואף בזהירות סבירה לא היה ביכולתו לגלותן [ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (2008); ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455 (1994)]. אמת-מידה זו אינה מתקיימת במקרה דנן, ואין לה ביטוי ולו גם ברמז בטענות כתב-התביעה או בנספחיו.