ת"א 12890-03-15 המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור ואח' נ' אחימן ואח'

זו בקשת המבקשים לשקול שוב את החלטתי מיום 27.10.16, "לאור דו"ח מבקר המדינה, ולאור העובדה שהצעת התובעים שכנגד מיום 25.10.16 הכילה פתרון מלא לכתבי בי-דין ללא הגבלת מספר העמודים, דבר אליו לא התייחסה ההחלטה."

ההחלטה מיום 27.10.16 היתה החלטה בבקשה הראשונה של המבקשים לשקול שוב את החלטתי מיום 25.10.16. הבקשה לשקול שוב את החלטתי מיום 25.10.16 התבססה על הצעת תובעים שכנגד להשתמש בתיבת פקס, על פי הודעתם מיום 25.10.16, שאחריה ניתנה החלטתי מיום 25.10.16.

למעשה, הבקשה לשקול שוב את החלטתי מיום 27.10.16, היא על פי תוכנה בקשה לשקול שוב את החלטתי מיום 25.10.16, שבה כבר החלטתי. כבר עתה אומר, שאין זו דרך ראויה לטעון טענות לפני מתן ההחלטה, ולאחר מתן ההחלטה לבקש לשקול שוב את ההחלטה לאור הטיעונים שניתנו לפני מתן ההחלטה, ולאחר ההחלטה בבקשה לשקול שוב, לטעון שוב שיש לשקול את ההחלטה לאור הטיעונים שקדמו להחלטה. תרופתו של מי שאינו מסכים להחלטה היא הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה, או במקרים קיצוניים, של שינוי נסיבות, בקשה לעיון מחדש, אבל לא לחזור ולטעון אותם טיעונים שוב ושוב.

אני דוחה את הסתמכות המבקשים על דו"ח מבקר המדינה. אף אילו היו המבקשים מצרפים את דו"ח מבקר המדינה, לא היו רשאים להסתמך עליו לאור הוראות סעיף 30 לחוק מבקר המדינה הקובע שדו"חות שהוציא המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי. כל שכן, כאשר המבקשים אינם מסתמכים על דו"ח מבקר המדינה אלא על כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" המדווחת על דו"ח מבקר המדינה ועל אחת כמה וכמה, כאשר הכתבה מדווחת על דו"ח מבקר המדינה באשר לטיפול בחבילות המגיעות מחו"ל.

לטענת המבקשים, החלטתי מיום 25.10.16 לא התייחסה לעובדה שהצעת המבקשים באשר לדרך מסירת כתבי בי-דין אליהם הכילה לטענתם פתרון מלא לאפשרות העברת כתבי בי-דין ללא מגבלה של אורכם, בדואר רשום.

הצעת המבקשים מיום 25.10.16 היתה להשאיר להם הודעת פקס בתיבת פקס של בזק, שהמבקשים הודיעו שאינם יודעים כמה כלי זה אמין. לאחר מכן, כשייוודע להם על קיומה של הודעת פקס, וכאשר יתאפשר להם, יעבירו אותה למכשיר פקס כלשהו, שאינו בביתם ואין להם שליטה עליו, וזאת עד להודעות הכוללות 5 עמודים. כאשר גודל המסמך יותר מ-5 עמודים, הציעו המבקשים שהוא יישלח אליהם בדואר רשום, וכאשר יגיע לפי אתר דואר ישראל לסניף הדואר הסמוך לביתם, יישלח אליהם העתק הרישום מאתר דואר ישראל באמצעות הפקסימיליה, ואז יגשו לסניף הדואר לקבלת הדואר הרשום.

שקלתי את ההצעה של המבקשים קודם להחלטתי מיום 25.10.16. דרכי המסירה הקבועות בתקנות הן במסירה אישית, או על ידי הדואר או על ידי פקסימיליה (עד 10 עמודים) או על ידי דואר אלקטרוני. תקנה 475 א' קובעת כברירת מחדל המצאת כתבי בי-דין בדואר רשום עם אישור מסירה, ורק אם קובע בית המשפט אחרת, יש לבצע מסירה אישית. לא מצאתי מקום לחייב את המשיבה למסור אך ורק במסירה אישית, כאשר על פי התקנות היא רשאית למסור בדואר רשום. מכיוון שלמבקשים אין פקסימיליה ואין דואר אלקטרוני, קבעתי שניתן למסור בדואר רשום. על פי סעיף 57 ג' לפקודת הראיות אם נשלח מכתב בדואר הרשום, רואים את ההמצאה כמבוצעת במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר. על כן קבעתי בהחלטתי מיום 25.10.16 שכתב בי-דין הנשלח למבקשים בדואר רשום ייחשב כנמסר בתום 10 ימים משליחתו, לפי סעיף 57 ג' לפקודת הראיות, דהיינו אם לא הוכח היפוכו של דבר.

עיינתי בטענות המבקשים בבקשתם, בתשובת המשיבה, ובתשובת המבקשים לתשובת המשיבה. על מנת למנוע בקשה לשקול בשלישית את החלטתי מיום 25.10.16, אני מבהיר שכל טענות המבקשים נשקלו על ידי, גם אם לא אציין כל אחת ואחת במפורש, במיוחד לאור העובדה שהמבקשים הרחיבו בהרבה מעבר לשאלה כיצד יש לבצע מסירה בתיק זה.

אני דוחה את טענת המבקשים, החוזרת, שיש לחייב את המשיבה לבצע מסירה ידנית בלבד. על פי כללי הדיון, אין המשיבה, ואין בית המשפט, חייב לבצע אך ורק מסירה ידנית. כפיית מסירה ידנית על המשיבה ועל בית המשפט (כי גם בית המשפט שולח למבקשים החלטות) אינה ראויה, אינה מעשית, והיא פוגעת בזכויות המשיבה ללא הצדקה של ממש.