ת"א 12786-08-09 גנון ואח' נ' בן שלמה ואח'

בפניי תובענה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים הקמת מחסן בשטח הרכוש המשותף בבניין מגורים בו מתגוררים האחרונים בשכנות עם התובעים.

המחלוקת בקליפת האגוז

זהו סכסוך בין שכנים בנכס הרשום כבית משותף, שעניינו בעתירת בעלי זכויות בבית המשותף לאסור על שכניהם, שגם הם בעלי זכויות באותו בית משותף, לבצע בנייה של מחסן בקומת העמודים בבניין השוכן ברח' היסמין בעיר יקנעם עילית והידוע כחלקה 158 גוש 11093 (להלן: "הבניין " או "הנכס"), בטענה כי מדובר בבנייה שעתידה להתבצע ברכוש המשותף ללא הסכמה ותוך פגיעה ממשית בזכויותיהם הקנייניות ובפרטיותם של התובעים ואף חוסמת את האוויר ואור השמש מחלונות דירתם.

התובעים הינם בעלי זכויות חכירה (או בעלי הזכויות להירשם ככך) של שתי דירות המצויות בקומה התחתונה והראשונה של הבניין (תת חלקה 1 ו- 3) ואילו הנתבעים הינם בעלי זכויות רשומים של דירה אחת המצויה בקומה העליונה של הבניין (תת חלקה 2). הצדדים הינם הבעלים של הרכוש המשותף בבניין ובקרקע שעליה נמצאות הדירות הנ"ל, כל אחד לפי חלקו, כאשר התובעים הינם הבעלים של שני שליש של הרכוש המשותף והנתבעים הינם בעליו של שליש מהשטח המשותף.

התביעה במקור הוגשה על ידי שגיא ושרית ברעם (להלן: "התובעים" או "שגיא") נגד מר עובדיה בן שלמה ורעייתו, גב' שמס בן שלמה (להלן: "הנתבעים"). מר עובדיה שלמה הלך לעולמו במהלך המשפט והתביעה המשיכה להתברר נגד אלמנתו, הבעלים של מחצית הזכויות ויורשתו של עובדיה.

הנתבעים, קיבלו מהוועדה המקומית לתכנון ובניה היתר לבניית תוספת מחסן זאת בשנת 1983 אשר תוקפו היה ל- 3 שנים ואליו צירפו את הסכמת יתר בעלי הדירות בנכס המשותף באותה תקופה. משך כ- 25 שנים לא מימשו הנתבעים את היתר הבנייה שניתן להם כאמור על ידי רשויות התכנון והבניה עד שהגישו בקשה לחידושו בשנת 2008 לאחר שתוקפו פג זה מכבר. ואולם, הבעלים של הנכס המשותף כבר התחלפו, כך ששתי דירותיהם של התובעים נמכרו להם בשנת 2005 על ידי הבעלים הקודם של הנכס, גב' בלל מרגלית (להלן: "מרגלית") אשר קנתה את הנכס מהבעלים שקדם לה, מר הלוי חיים (להלן: "הלוי").

המחלוקת נולדה בנסיבות המתוארות בתמצית דלעיל לאור התנגדות התובעים, הבעלים הנוכחיים של שתיים מתוך שלוש הדירות המצויות בבניין המשותף הנ"ל, לבניית המחסן שבגינו ניתן לנתבעים היתר בנייה כאמור, כאשר הנתבעים נסמכים, בעיקר, על הסכמה שניתנה להם כבר בשנות ה-80 מהלוי, הבעלים הקודמים של דירות התובעים, ואשר מכוחה ניתן היתר הבניה והמהווה את הסכמת יתר הבעלים ברכוש המשותף על פי חוק המקרקעין.

יצוין כבר כאן, כי הצדדים העלו טענות נוספות אליהן אדרש בהמשך, כאשר ליבת המחלוקת ביניהם נוגעת לשאלה אם הסכמה זו שניתנה בעבר ע"י הלוי, ככל שניתנה, מחייבת את התובעים, הבעלים הנוכחיים של הדירות והרכוש המשותף. עוד יש להידרש לשאלה, מהו המשקל שיש ליתן להסכם הרכישה עליו חתמו התובעים במעמד קניית הדירות ממרגלית וכן האם הראשונים ידעו בפועל על הסכמות קודמות של בעלי הנכס הקודמים, המתחלפים, למתן ההיתר לבניית המחסן או שמא היו צריכים לדעת, זאת בשים לב למועד הוצאת ההיתר ע"י הנתבעים בשנות ה- 80.

ראשיתו של ההליך בין הצדדים, בבקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שהגישו התובעים נגד הנתבעים, ביום 17.8.09, בגינה ניתן צו ארעי במעמד צד אחד, על ידי בית המשפט השלום בחיפה אליו הוגשה הבקשה במקור והועברה לאחר מכן לבית משפט זה בהעדר סמכות מקומית. בהחלטה מפוטרת מיום 17.11.09 שניתנה לאחר שנתקיים דיון במעמד שני הצדדים, נעתרתי לבקשה למתן צו מניעה זמני, ובכך הוארך תוקפו של צו המניעה הארעי שניתן ביום 17.8.09 עד למתן פסק הדין בתביעה העיקרית. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה האמורה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בהחלטתו מיום 5.2.2010 (בר"ע 321/09).

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה הם מוותרים על חקירת המצהירים מבלי שהדבר יהווה הסכמה ו/או הודאה בנכונות האמור בתצהיריהם. כן הוסכם על עריכת ביקור במקום בנוכחות הצדדים שהתקיים ביום 15.10.12 על מנת להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהמצב בשטח. לאחר עריכת הביקור הוגשו סיכומים בכתב ובין לבין אף הוגשו מספר בקשות לצירוף ראיות נוספות אליהן נעתרתי באופן שחייב הגשת סיכומים משלימים מטעם הצדדים.