ת"א 12501-06-12 חוסין ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - ואח'

1.ביום 7.6.12 הגישה התובעת, עפיפה מוחמד זידאן, שהיא הנתבעת שכנגד 1, תביעה נגד מדינת ישראל, עפיפה מוחמד זידאן אחרת ועוד משיבים לתיקון טעות בתעודת הזהות, כך שייקבע שהתובעת היא הזכאית להירשם כבעלים של כ-1,750 מ"ר במקרקעין הידועים כחלקה 62 (1 ישן) בגוש 18463 בכפר ג'וליס.

2.בסיס התביעה העיקרית היה שביום 1.10.80 נחתם הסכם חליפין בין המדינה לבין התובעת והנתבע שכנגד 2, לפיו הועבר שטח של 3,500 מ"ר מהמדינה לתובעת ולנתבע שכנגד 2 בחלקים שווים ביניהם במקרקעין הנדונים. בטעות נכתב בפסק הדין בתיק הסדר ג'וליס 874, שלפיו נרשמו זכויות הצדדים, מספר תעודת זהות שגוי של התובעת, המתאים לאישה בשם זהה שאינה זכאית לרישום לפי הסכם החליפין. על כן הוגשה התביעה, לתיקון אותה טעות.

3.על פי כתב ההגנה של המדינה בתביעה העיקרית, ומשלא היתה מחלוקת של ממש בתביעה העיקרית קבעתי שתחילה תידון התביעה העיקרית ולאחר פסק הדין בתביעה העיקרית תידון התביעה שכנגד. ביום 1.6.14 ניתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים בתביעה העיקרית, לפיו הסכימו התובעת העיקרית והמדינה כי התובעת, במספר הזהות הנכון, תירשם כבעלים של 1750/53460 חלקים בחלקה 62 בגוש 18463.

4.ביחד עם כתב ההגנה הוגשה גם תביעה שכנגד, לפיה נטען שביום 9.5.60 נחתם בין הורי הנתבעים שכנגד שפעלו בשמם ובשם ילדיהם הקטינים ובהם הנתבעים שכנגד לבין רשות הפיתוח הסכם פיצויים בהתייחס להקניה של שטח בן 25.249 דונם בכפר קבעה (גוש פיסקלי 9,10 חלקות פיסקליות 1-4). על פי הסכם זה, שכונה "ההסכם הראשון", נטען שההורים קיבלו בשמם ובשם ילדיהם סך 3,005.32 ל"י כפיצוי בגין המקרקעין המוקנים, ואישרו את קבלת הסכום בחתימתם על ההסכם הראשון.

5.עוד נטען בכתב התביעה שכנגד שביום 1.10.80 נחתם בין הנתבעים שכנגד לבין מינהל מקרקעי ישראל הסכם פיצויים שני בהתייחס לשטח של 5.61 דונם מאותם מקרקעין מוקנים, ועל פי הסכם זה קיבלו הנתבעים שכנגד פיצוי כספי של 1,062 ל"י, ועוד שטח קרקע של 3,500 מ"ר בכפר ג'וליס במקרקעין שהיו ידועים אז כחלקה 1 בגוש 18463. לטענת התובעת שכנגד, ההסכם השני נחתם בטעות, הואיל והורי הנתבעים שכנגד כבר קיבלו פיצוי בשנת 1960 ולא היה מקום לחתימת ההסכם השני. נטען, כי בגין שטח של 5.61 דונם מהמקרקעין המוקנים שולם פיצוי כפול, ועל כן הנתבעים שכנגד התעשרו שלא כדין. על כן, תבעה מדינת ישראל/רשות הפיתוח פסק דין הצהרתי הקובע שבגין אותם מקרקעין מוקנים שולם פיצוי כפול, ופסק דין כספי שלפיו על הנתבעים שכנגד להשיב את כספי הפיצוי שקיבלו לידיהם, בשווי של 625 ₪ נכון ליום התביעה, כשהם צמודים ונושאים ריבית עד לתשלום בפועל, ועוד שוויה הכספי של קרקע הפיצוי בהתאם לחוות דעת שמאי.

6.בכתב ההגנה שכנגד מטעם הנתבעת שכנגד 1, הודתה הנתבעת שכנגד 1 שביום 1.10.80 נחתם הסכם, הוא ההסכם שמכוחו תבעה בתביעה העיקרית, לפיו קיבלו הנתבעים שכנגד פיצוי כספי וקרקע חילופית בשנת 1980. הנתבעת שכנגד טענה, שתביעת התובעת שכנגד היא תביעה כספית שהתיישנה בחלוף 7 שנים. כמו כן נטען לשיהוי של 34 שנים (משנת 80') או 54 שנים (משנת 60'). עוד נטען, כי בהסתמך על המצג של התובעת שכנגד במשך 34 שנים, הנתבעים שכנגד שינו מצבם לרעה ומכרו את קרקע הפיצוי לצד ג' ביום 18.7.2005, ועשו שימוש בכספי התמורה שאינם בידם עוד. בנוסף על כך נטען להשתק שיפוטי כנגד התובעת שכנגד, שכן התובעת שכנגד היתה צד לשני הליכים משפטיים בהם אושר שהזכויות בקרקע הפיצוי הן של הנתבעים שכנגד והיתנו פסקי דין חלוטים בשנת 1986 ובשנת 1997. לגופו של עניין ולחילופי חילופין טענה הנתבעת שכנגד 1 שהיא מכחישה את הנטען לגבי ההסכם הראשון. היא לא ראתה מעולם הסכם כזה, לא שמעה על קיומו, ומכיוון שאביה הלך לעולמו לפני שנים רבות ואמה כבת 100, לא ניתן לקבל מידע בנושא זה ונגרם לה נזק ראייתי. על כן ביקשה לדחות את התביעה שכנגד.

7.אף הנתבע שכנגד 2 טען להתיישנות ושיהוי. כמו כן הכחיש את ההסכם השני, וטען כי ביום 19.9.80 נסע ללמוד רפואה באיטליה ולא היה בארץ בעת חתימת ההסכם השני הנטען, ביום 1.10.80, ופקיד המקרקעין לא היה יכול לזהות אותו באותו מועד כמי שחתם על ההסכם. לטענתו אין זו חתימתו, הוא מעולם לא חתם בפני פקיד מקרקעין כלשהו, לא קיבל פרוטה עבור פיצוי מקרקעין כנטען. על כן ביקש לדחות את התביעה שכנגד.

8.השאלה הראשונה שיש לדון בה היא האם התביעה התיישנה. סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".