ת"א 1229-09 בנק מזרחי-טפחות סניף נתניה נ' זקס

1. בקשה להבהרת פסק דין שניתן על ידי ביום 16.8.2012 (להלן: "פסק הדין").

מדובר בפסק דין שניתן על ידי בתביעה ובתביעה שכנגד. עניינה של התביעה היה בהשבת האשראי שהעמיד התובע (להלן: "הבנק") לנתבע. התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה כי התביעה התקבלה באופן חלקי והתביעה שכנגד נדחתה. באשר לתביעה נקבע כך: "לכן, אני קובעת כי חובו של הנתבע לבנק ליום 11.3.08 עומד על סכום של 2,722,761 ₪. חוב זה ישא ריבית מיום 11.3.08 ועד התשלום בפועל בהתאם להסכמים בין הבנק לבין הנתבע" (ס' 81 לפסק הדין). בהמשך, בס' 86 לפסק הדין נקבע כי "אני מקבלת את תביעת הבנק באופן חלקי, כמפורט בסעיף 81 לעיל".

2.לאחר שהערעורים (ערעור וערעור שכנגד) על פסק הדין נדחו, פנה הבנק ללשכת ההוצאה-לפועל כדי להוציא לפועל את פסק הדין. בשלב זה התגלעה בין הצדדים מחלוקת ביחס לאופן חישוב הריבית על חובו של הנתבע לבנק, ועל לפרשנות הביטוי " חוב זה ישא ריבית מיום 11.3.08 ועד התשלום בפועל בהתאם להסכמים בין הבנק לבין הנתבע" בס' 81 לפסק הדין. רשמת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת טימנס) פנתה לבית המשפט הזה בהמשך לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ברע"א 37827-07-16 בבקשה להבהרה של ביטוי זה. הפניה נעשתה בהתאם לסמכותו של רשם ההוצאה לפועל מכוח ס' 12 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז – 1967 הקובע:

"היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנוֹ כדי לקבל הבהרה...".

לאחר הפנייה האמורה, איפשרתי לשני הצדדים להתייחס לנושא שבמחלוקת ושני הצדדים הגישו את טענותיהם.

טענות הבנק

3.הבנק טען כי יש לפרש את הביטוי "בהתאם להסכמים בין הבנק לבין הנתבע" באופן הבא: עולה מפסק הדין עולה כי החוב (שבא לידי ביטוי בפער הביטחונות) הועמד על ידי הבנק לפירעון מיידי ביום 11.3.08 ומאותו מועד הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית. בהסכמים שצורפו כנספחים ב' וג' וכתב התביעה, נקבעים האירועים המאפשרים לבנק להעמיד את האשראי לפירעון מיידי, וכן את שיעור הריבית שיחול על ההלוואה בנסיבות כאלה. הבנק ציין כי ההסכם נספח ד' לכתב התביעה נדון בהרחבה בפסק הדין – אך זאת רק לאור טענת הנתבע לפיה חלה על הבנק חובה לממש את הביטחונות בכל מקרה בו ישנה חריגה מיחס הכיסוי המוסכם (טענה שנדחתה בפסק הדין).

4.הבנק הפנה לס' 4 להסכם נספח ד' בו נקבע כי הבנק רשאי לממש את הביטחונות ולהעמיד את האשראי לפירעון מיידי בכל מקרה בו הנתבע לא יתקן את המחדל של חריגה מיחס הכיסוי. כך קבע הסעיף:

"תהיו רשאים [קרי הבנק יהיה רשאי, ר.ר.] להעמיד את האשראי לפירעון מיידי על כל המשתמע מכך, ללא כל התראה נוספת וזאת בנוסף על זכותכם להעמיד את האשראי לפירעון מיידי בהתאם לאמור בכל מסמך אחר שחתמתי ו/או אחתום כלפיכם".

הבנק חזר וציין טען כי בהתאם לפסק הדין, הבנק מימש ביום 11.3.08 את זכותו למימוש הביטחונות, וכי ביום זה הועמד שיעור חובו של הנתבע על הסכום של 2,722,761 ₪ השווה לשיעורו של פער הביטחונות במועד זה. כנגזרת של קביעה זו, כך נטען, על הנתבע לפרוע את החוב בצירוף ריבית בשיעור שנקבע בהסכמים למקרה של העמדת חוב לפירעון מיידי. זוהי הריבית שנתבעה בתביעה – שחושבה בהתאם לריבית בשיעור מרבי בתחשיב רבעוני מצטבר. אכן, כך ציין הבנק, בית המשפט חייב את הנתבע רק בחלק מהחוב. אולם ביחס לחלק זה של החוב, על הנתבע לשלם את ה"ריבית" כפי שזו נטענה ונתבעה בתביעה. בס' 86 לפסק הדין אין כל הסתייגות משיעור הריבית שנתבעה.

5.באשר לטענת הנתבע לפיה יש להחיל על החוב את שיעורי הריבית הנקובים בהסכמים הפרטניים בהתאם להם הועמד לנתבע אשראי מעת לעת או בהתאם לשיעורי הריבית הנקובים בהסכם נספח ד' לכתב התביעה, טען הבנק כי טענה זו מנוגדת למסקנה לפיה קבלת השליטה של הבנק בביטחונות הביאה לקיצה את הסכמת הבנק להעמדת אשראי לנתבע, וכי מאותו מועד ואילך נושא הנתבע בחבות לפרוע באופן מיידי את כל סכומי האשראי שאינם מכוסים בביטחונות. האשראי מהווה אם כן מאותו מועד ואילך "חוב" העומד לפירעון מיידי, והנושא לכן ריבית בהתאם להסכמים הקובעים את שיעור הריבית בגין חוב שלא סולק במועד.