ת"א 12288-03-14 הלרמן ואח' נ' נחמיה ואח'

א. רקע וטענות הצדדים

1. בפניי תובענה שהוגשה במקורה על סך של 639,391 ₪, ותובענה שכנגד על סך 94,438 ₪. בבסיס התובענות הסכם שכירות שנכרת בין התובע לנתבע ביום 22.11.13, למטרת "החסנה של מוצרים מוגמרים ואריזתם והדפסת לוגו על המוצרים וכן משרדים" (ס' 4 להסכם). השכירות נועדה להתחיל ביום 1.1.14, ואין מחלוקת כי בסמוך לאחר מועד זה, ובעוד התובע מבצע עבודות להתאמת המושכר לצרכיו, הגיע למקום נציג של היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה ומסר לו צו להפסקת עבודות. כעבור מספר ימים עזב התובע את המושכר, וביום 19.1.14 כרת הסכם שכירות חלופי עם משכיר אחר, באזור אחר.

2. בכתב התביעה עתר התובע לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בהפסקת השכירות, ובניהם – תשלומים ששילם מראש על חשבון דמי השכירות, תשלום עבור עבודות שביצע במושכר לצורך התאמתו, הוצאות שהוציא, וכן נזקים נוספים שנגרמו לו ובניהם הפרשי שכר הדירה בין המושכר לבין המושכר החלופי, בזבוז זמן, הפסדי הכנסה, עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב כלפי לקוחותיו עקב העדר הזמינות של המושכר כפי שתוכנן.

3. הנתבע, מצידו, עתר בכתב התביעה שכנגד לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב עזיבתו המוקדמת של התובע ובגין הותרת המושכר במצבו בעת העזיבה, וכן בפיצוי המוסכם בגין ביטול החוזה שלא כדין.

4. הצדדים חלוקים ביניהם בשורה של עניינים, ובין היתר בשאלה מהו המידע שנמסר לתובע בנוגע למצבו הרישויי של המושכר עובר לחתימת הסכם השכירות; מה היו חובותיו של הנתבע מכוח ההסכם (ובייחוד סעיף 16 לו) ומכוח הדין, לאחר שנמסר צו הפסקת העבודות, והאם הוא עמד בחובות אלה; האם הפר הנתבע את ההסכם בכך שלא השלים עבודות שהתחייב לבצען לצורך התאמת המושכר לשימוש התובע; ועוד.

5. בדיון המקדמי מיום 30.4.15 הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה התביעה העיקרית תועמד על 250,0000 ₪; התביעה שכנגד תישאר על כנה; ופסק הדין בהליך יינתן בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 לאחר הגשת סיכומים קצרים בכתב ובהנמקה תמציתית. הסיכומים הוגשו. הגיעה, אפוא, העת ליתן הכרעה בהליך.

   ב. הכרעה

6. נוכח מכלול הנסיבות, כפי שעלו מכתבי בי הדין המפורטים וצרופותיהם, מהתרשמותי מעדויות המעורבים בדיון המקדמי מיום 30.4.15 ומעיון בסיכומי הצדדים, אני מורה כי הנתבע ישלם לתובע סך של 225,000 ₪.

   בקביעת גובה הסכום התחשבתי, בין היתר (אך לא רק), בשיקולים הבאים:

   א. המשמעות של המידע שהועבר לתובע קודם לחתימת ההסכם וזה שלא הועבר לו בנוגע למצבו הרישויי של המושכר ובנוגע להליכי האכיפה שננקטו בעניינו: בהקשר זה יש להתייחס גם לעדותו של הנתבע בעת הדיון מיום 30.4.15, אל מול עובדות כתב האישום שבהן הודה והורשע, ושלפיהן ננקטו נגדו הליכי אכיפה ביחס למושכר עוד קודם להסכם. התחשבתי במודעות התובע למצבו הרישויי של המושכר, אולם גם בכך שייתכן מאד שלו היה התובע מודע להליכי האכיפה שננקטו, היה מכלכל את צעדיו באופן אחר.

   ב. המסקנה כי משניתן צו ההפסקה המינהלי, היה על הנתבע לפעול בהתאם לסעיף 16 להסכם. סעיף זה קבע כך:

   המשכיר מתחייב לאשרר את המבנה כחוק ובהתאמה לצורכי השוכר ולשימוש כמוסכם בסעיף 4 לחוזה. המשכיר מתחייב כלפי השוכר כי במהלך תקופת ההתחייבות על פי חוזה זה (החל מיום 1.1.2014 ועד 31.12.2018) שהוא משך ההתחייבות של השוכר כלפי המשכיר, באחריותו המלאה של המשכיר לתת פתרון ראוי של שכירות כפי שנקבע בחוזה ובפרט בסעיפים 4,5,6,7,8 ובכלל זה גם תתי הסעיפים שבהם, במידה ולא יעמוד המשכיר בהתחייבויותיו מכל סיבה שתהיה בין ברצון ובין באונס, ישלם המשכיר את הוצאות העברת הפעילות של השוכר למבנה אחר באותם תנאים פיסיים, וכן את הפרשי המחיר בדמי השכירות באם דמי השכירות למבנה האחר יעלו על הסכום שבו מחויב השוכר על פי חוזה זה. כמו כן ובמקרה כזה ישלם המשכיר כל קנס ו/או הוצאות משפטיות אשר יוטלו על השוכר, אם יוטלו, וכן יחזיר לו את כל העלויות אשר היו לשוכר עקב הכשרת המושכר לשימושו וכן ישא בעלות ההעברה והפסד ימי עבודה והכנסות החברה אשר יגרמו לשוכר עד לכניסתו למבנה חלופי כאמור.