ת"א 12188-06-10 גרסטן ואח' נ' עיריית חיפה ואח'

בפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף. התובע טען כי ביום 6/3/10, בעת שהלך עם שני ילדיו, בסמוך לרחוב צה"ל 10 בקרית אליעזר בחיפה, לכיוון גן השעשועים, נתקל בבור במדרכה בעומק מספר סנטימטרים, עיקם רגלו מעד ונפל ארצה (להלן "האירוע" או "התאונה"). על פי חוות דעת מומחה רפואי מטעם התובע, כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 15% בגין נקע בקרסול רגל שמאל שהותיר אי יציבות ניכרת.

התביעה החלה להתברר בבית המשפט לתביעות קטנות, והועברה לבית משפט השלום לשמיעה בפני כבוד השופט אהרון חיים ורבנר ז"ל. כבוד השופט ורבנר החליט על פיצול הדיון בתובענה, ברור סוגיית האחריות תחילה ולאחר מכן, לפי הצורך, ברור סוגיית הנזק. ביום 10/6/14 נשמעו בפני כבוד השופט ורבנר עדויות הצדדים בסוגייה זאת, ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. בטרם נתן כבוד השופט ורבנר פסק דין בסוגיית האחריות, למרבה הצער, הלך כבוד השופט ורבנר לעולמו ז"ל, והתיק הועבר להמשך שמיעה בפני. כל הצדדים נתנו הסכמתם לכך שהכרעה בסוגיית החבות תינתן על ידי, בהסתמך על החומר המצוי בתיק בית המשפט, כולל פרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני כבוד השופט ורבנר, ללא צורך בשמיעה חוזרת של העדויות.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי העדות הראשית, בפרוטוקול הדיון ובראיות שהונחו בפניי, אני סבור כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה.

גרסתו של התובע לתאונה נותרה בגדר עדות יחיד של בעל דין, ללא סיוע, אשר על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לא ניתן לפסוק על פיה ללא נימוקים שיצדיקו לעשות כן. לא מצאתי בראיות התובע נימוק כאמור. יתר על כן, מצאתי סתירות משמעותיות בגרסת התובע המובילות למסקנה שלא ניתן להסתמך עליה, בוודאי שלא כשהיא לבדה.

בתצהיר עדות ראשית מיום 1/9/2011 (סע' 3, 4) טען התובע, כי בקושי רב הצליח לחזור לביתו לאחר התאונה, בגלל כאבים קשים, והיה מרותק למיטה עד למחרת היום, אז פנה לקבלת טיפול רפואי. במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, התברר כי הוא חזר למקום התאונה כבר באותו יום, ומספר שעות לאחר התרחשותה, במטרה לתעד את המפגע שגרם לפגיעתו:

"את תמונות 4, 5, 6 המסומנות עכשיו, צילמתי בשבת אחר הצהרים, כמה שעות אחרי התאונה" (עמ' 19 ש' 2, 3).