ת"א 12046-10-15 פיינלי עד הסוף בע"מ ואח' נ' אוחנה,,2016

רקע דיוני ועובדתי

1.התובעות הן הבעלים והמפעילים של רשת חנויות לשיווק מזרונים, הפועלת, זה כ-20 שנה, תחת השם "המזרונאים". ב-2005 נרשם סימן מסחר לגבי שם זה, בבעלות התובעת 1. לרשת שישה סניפים. הנתבע הפעיל, כזכיין, את סניף הרשת בנתניה משך כ-10 שנים. הסכם הזכיינות הגיע לסיומו ביוני 2015. משא ומתן שנוהל בין בעלי-הדין לגבי הארכת ההסכם נכשל.

2. ב-8 באוקטובר 2015 הגישו התובעות את התובענה הנוכחית בה עתרו, בין השאר, לצווי מניעה,לאכיפת הוראות החוזה שבין הצדדים באשר למניעת תחרות ולסעדים כספיים. הטענה העיקרית שבפי התובעות היא, כי חרף פקיעתו של הסכם הזכיינות כאמור, המשיך הנתבע בפעילותו, כפי שהיתה עובר לסיום ההסכם, לרבות שימוש בסימני המסחר של התובעות, בידע המקצועי והמסחרי שרכש, כאשר הפעילות מתבצעת באותו מקום בו הופעלה קודם לכן, על-ידי הנתבע כזכיין, החנות לממכר מזרונים שבבעלותו, בנתניה. הנתבע הכחיש את טענות התובעות, טען כי פעל על סמך הבנה, כי הסכם הזיכיון יוארך, וכי בסופו של יום, כאשר הבין כי מנוי וגמור עם התובעות שלא להאריך החוזה, פעל להסרת כל סימני המסחר ותיאור אחר, המלמדים על קשר בינו לבין התובעות.

בדיון בעל-פה בבית-המשפט, 17.03.2016, ציין בא-כוחן המלומד של התובעות, כי "למיטב הבנתי, תוקנו רוב ההפרות למעט הנושא של איסור התחרות שמתעלמים ממנו ומפרים אותו".

בתום הישיבה הנ"ל הודיעו באי-כוח בעלי-הדין לבית-המשפט כדלקמן:

"ב"כ הצדדים:

אנחנו מסכימים, מטעמים של יעילות הדיון ובלי שיהיה בכך משום ויתור על טענה כלשהי של מי מבעלי הדין, שבית המשפט יכריע בשאלות שבמחלוקת על בסיס סיכומים שיקבל מהצדדים וכאשר לא יינתן סעד כספי מעבר ל-100,000₪ (לא כולל חיוב אפשרי בהוצאות)."

3.בהתאם להודעות דלעיל, קבלתי טענות בכתב מאת באי-כוח בעלי-הדין.

דיון והכרעה

4.אני מסכים עם טענתו של ב"כ הנתבע, כי התנאי בסעיף 9 להסכם הזיכיון (2005) המגביל את התחרות למשך 12 חודשים לאחר סיום ההתקשרות מנוגד לחופש העיסוק והינו בגדר הסדר כובל על פי סעיפים 2(א) ו-2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח 1988, כך שהתנאי בטל בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. סעיף 24 לכתב ההגנה (1.12.2015). ראו בהקשר זה את פסק-הדין ב-דנ"א 4465/98 טבעול נגד שף, 19.08.2001, פ"ד נו(1) 56, 97ה – 98א. סעיף 6 לטענות הנתבע בכתב. אני מקבל גם את הטענה כי במקרה הנוכחי מדובר בהסכם המהווה כבילה אופקית, שכן התחרות היא בין מתחרים/משווקים לציבור הרחב, ולכן הטענה כי התקדים האמור אינו חל בענייננו אינה רליבנטית. אינני סבור, כי תשובת התובעות בהקשר זה, המסתמכת על כללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסכמי זכיינות) תשס"א 2001, אינה רליבנטית לענייננו, כאשר העתירה היא למנוע מהנתבע שיווק מזרונים הגם שאינו עושה שימוש בסימני מסחר או בסוד מסחרי ספציפי של התובעות.

5.בסופו של יום מתברר, כי פעילות של הנתבע משך מספר חדשים לאחר תום תקופת הסכם הזכיינות, תוך שימוש בסימני המסחר של התובעות ובמאפיינים נוספים של הרשת הנדונה היפרה ללא ספק את זכויות התובעות, בראש ובראשונה בסימני המסחר הרשומים. יש ממש גם בטענת התובעות, כי בתקופה זו מנע מהן הנתבע, למעשה, התקשרות עם זכיין אחר לגבי אותו איזור גיאוגראפי. במצב דברים זה הסעד הנכון הוא סעד כספי, כפי שהסכימו באי-כוח בעלי-הדין במהלך הדיון בעל-פה בבית-המשפט. ראוי לקחת בחשבון את תקופת ההפרה הקצרה יחסית ואת העובדה שסברתו של הנתבע, כי ההסכם עמו יוארך, לא היתה חסרת בסיס בראשית המשא-ומתן.

סעד