ת"א 11925-03-16

בפניי בקשת התובעת לעיון חוזר בהחלטתי מיום 10/11/16 בה נעתרתי לבקשת הנתבעת להורות כי התובעת תהיה מנועה מהוכחת טענה שברפואה (הכל כמפורט בנימוקי אותה החלטה).

הטענה העיקרית עליה מתבססת התובעת (עליה שבה וחזרה לאורך כל בקשתה) הינה כי החלטתי מיום 28/8/16 - בה קבעתי כי ככל שהתובעת מבקשת לצרף חוות דעת תעשה כן בתוך 30 יום על ידי הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה – לא הגיעה לידיה וכי נודע לה אודותיה רק מבקשתה של הנתבעת מיום 5/10/16 בה עתרה האחרונה להורות כי התובעת תהיה מנועה מצירוף חוות דעת.

לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובתשובה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

גם אם לטענת התובעת לא הומצאה ההחלטה, המועד המוקדם שהיה על התובעת לדעת על אותה החלטה הינו מספר ימים לאחר מכן, עת הוריתי בהחלטתי מיום 6/9/16 – שניתנה בהודעת התובעת על המצאת חוות דעת רפואית מטעמה – כי הודעה זו "מתעלמת מהחלטתי מיום 28.8.16 ועל כן אין לקבלה. על התובעת לפעול בהתאם להחלטתי, ככל וברצונה לצרף חוות דעת". עיון בתיק בית המשפט מעלה כי החלטה זו הומצאה לידי ב"כ התובעת ביום 12/9/16 (כשלא ברור מההתייחסות למועד זה בטבלה שבסעיף 9 לתשובת התובעת לתגובה לבקשה דנן איזו תקופת "חגים ופגרת סוכות" חלה כלל במועד המצאה זה). מכל מקום, משעה שממועד המצאת ההחלטה כאמור עמד לרשות התובעת פרק זמן של למעלה משבועיים לקיום החלטתי מיום 28/8/16 – הרי שככל שלא פעלה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

אם לא היה די באמור, הרי שתמוה הכיצד לטענת התובעת אודות אי הידיעה על החלטתי מיום 28/8/16 לא נמצא זכר בתגובתה לבקשת הנתבעת מיום 5/10/16 – בקשת הנתבעת בה התבקש להורות כי התובעת תהיה מנועה מצירוף חוות דעת רפואית ומהוכחת טענה שברפואה על רקע אי הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה.

בנסיבות אלה, אין כל מקום לקבל את טענת התובעת כי היא פעלה בתום לב ולא התעלמה מהחלטות בית המשפט, ועל כן דין בקשתה דנן ל"עיון חוזר", להידחות.