ת"א 11925-03-16

עניינה של החלטה זו הינה בבקשת התובעת למתן ארכה להגשת חוות דעת מטעמה. הבקשה שהוגשה עוד ביום 6/3/16 בד בבד עם הגשת התביעה, התבססה על נימוקים שונים וביניהם: היתקלות של התובעת בקשיים באשר לאיסוף המידע הרפואי ובפרט מאת הנתבעת 4; קושי בהשגת מומחה בתחומים הרלוונטיים וחיסרון כיס של התובעת למימון עלותה של חוות הדעת. לבקשה לא צורף תצהיר.

הכלל הינו כי משעה שבכתב התביעה מועלות טענות שברפואה, הרי שעל פי הוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות), יש לצרף חוות דעת לביסוס טענות אלה, כשהמועד לצירוף חוות הדעת אינו נתון לשיקול דעתו של בעל הדין.

בכל הקשור לטענה בדבר הקושי בהשגת התיעוד הרפואי, הרי שגם אם לא אסכים עם טענת הנתבעת 1 לפיה עמד לתובעת פרק זמן של "25 שנה" להכנת תביעתה ולאיסוף החומר הרפואי (לנוכח הטענה העיקרית של התובעת לאיחור באבחון המום), לכל המאוחר היה מקום להתחיל בתהליך ביום 14/4/13 – למעלה משלוש שנים עובר להגשת התביעה - המועד בו על פי כתב התביעה התגלה המום.

הקושי באיתור מומחה רלוונטי וודאי שאינו מהווה נימוק למתן ארכה. הוא הדין באשר לנימוק אודות חיסרון כיס אשר אינו רלוונטי בנסיבות העניין; תקנה 137 (א) לתקנות, מאפשרת אמנם לבעל דין רשאי לבקש מבית המשפט לפטרו מהגשת חוות דעת, אולם המדובר בחריג לכלל. במקרה דנן, בקשה בנדון כלל לא הועלתה, בין אם בכתב התביעה או בין כבקשה עצמאית, ויש לדחות את הטענה המאוחרת בסיפא של סעיף 8 לתשובת התובעת לתגובה, במסגרתה "נזכרה" התובעת לבקש "לשמור לה את הזכות לבקש מביהמ"ש שימנה מומחה מטעמו אם לא תוכל לעמוד המימון חוות הדעת".

יצוין כי התובעת בחרה להגיש את תביעתה זו ביום 6/3/16 – יום לאחר תום תקופה בת 7 שנים מאז הגיעה לגיל 18. מאחר ומועד תום תקופת ההתיישנות (5/3/16) חל ביום שבת, מועד הגשת התביעה בפועל אינו יכול להיחשב במועד שחל בחלוף תקופת ההתיישנות נוכח הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. על כן לא נכונה טענת הנתבעת 1 כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

מכל מקום צירוף חוות דעת יכול להיעשות על דרך של בקשה לתיקון כתב התביעה, אשר לא הוגשה.(רע"א 3686/16 פלונית נ. מד"י (פורסם בנבו(26.7.16)).