הוראה על פינוי דיירים תוך דיון בסוגיות שבחוק הגנת הדייר

עניינה של התביעה הוא עתירת התובע לסילוק ידם של הנתבעים, אם ובנה (להלן: "הנתבעת" ו-"הנתבע" [בהתאמה]), מדירה המושכרת בשכירות מוגנת בירושלים (להלן: "הדירה"). בעוד התובע טוען בין השאר, כי קיימת עילת פינוי, בין היתר, בשל נטישת הדירה ונוכח העובדה לפיה לא שולמו לו דמי שכירות במהלך השנים 2010-2007, טוענים הנתבעים, בין השאר, כי טענות התובע משוללות כל יסוד ואינן אלא ניסיון לנשל את הנתבעים מדירתם שלא כדין.

בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה.

עיקר העובדות הרלבנטיות

ביום 11.7.1965, נערך ונחתם בירושלים הסכם שכירות, בין מר אברהם לוי מחפוד לבין מר עוזי ברושי (בעלה לשעבר של הנתבעת ואביו של הנתבע) (להלן: "מר ברושי") לפיו שכר מאת המשכיר דירה בת שני חדרים ומטבח, וזאת למטרת מגורים.

הדירה שוכנת ברחוב מחניים 8 בירושלים, וידועה כגוש 30104, חלקה 10.

לאחר גירושיהם של מר ברושי והנתבעת, ביום 22.6.1976, ובהתאם להחלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים, הפכה התובעת לדיירת מוגנת בדירה וזאת בהתאם להוראות סעיף 21 בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק").