ת"א 11123-06-11 פ. ואח' נ' מדינת ישראל משרד הבריאות

עסקינן בתביעת נזיקין טראגית, כתוצאה מהתאבדותו של מר פ.נ. ז"ל.

התביעה הוגשה על ידי הגב' מ. פ. בשמה ובשם עיזבון המנוח פ. נ. ז"ל (להלן: "המנוח") ועל ידי ילדי המנוח א. פ. וש. פ. (להלן: "התובעים").

המנוח, יליד שנת 1957, היה בן 52 במותו. הוא אובחן בשנת 2008 כמי שסובל מסרטן מסוג קרצינואיד ריאתי ובשל כך היה תחת טיפול ומעקב בבית החולים רמב"ם (להלן: "ביה"ח") שבבעלות הנתבעת.

ביום 25.10.09 בשעות הערב, הביאה התובעת את הדואר לביתם מתיבת הדואר שבכניסה לישוב. המנוח פתח את המעטפה שנשלחה מבית החולים וקרא את תוכנה שהכיל את פיענוח תוצאות המיפוי הנ"ל. במכתב הנדון נכתב בהאי לישנה: "קליטה פתולוגית בבלוטת לימפה במיצר, בולטת פחות-אחרי מחלה".

בבוקר שלמחרת, יום 26.10.09, יצאה אשתו של המנוח לחצר הבית ומצאה אותו כשהוא תלוי על עץ ללא רוח חיים. כל הניסיונות שנעשו להחיותו, לא הועילו. קבעתי בשני פסקי דין מיום 10.10.15 (להלן: "פסק הדין המקורי") ומיום 7.1.17 (להלן: "פסק הדין המתוקן") שהוכח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לתוצאה הטרגית הנ"ל.

בפסק דין שניתן ביום 10.10.15 נקבע כי היה על הצוות הרפואי להבחין כי מצבו של התובע מסוכן, ולצפות כי שליחת תוצאות הבדיקה בדואר, ובדרך שנעשתה, ללא השגחה או תיווך יכולה לגרום לתוצאה הטרגית בה עסקינן.

ערעור על קביעות פסק הדין המקורי הוגש לביהמ"ש המחוזי ביום 23.11.15. בדיון שהתקיים בפני הרכב ביום 14.11.16 הושג הסדר דיוני בין הצדדים בהמלצת בית המשפט המחוזי לפיו התיק יוחזר אלי בכדי להוציא פסק דין מתוקן ביתר פירוט והנמקה בקשר למספר סוגיות.

פעלתי במהירות כמצוות ביהמ"ש בתרא, וקבעתי בפסק הדין המתוקן כי השתכנעתי שלא נשלחו למנוח בדיקות קודמות בדואר (עמ' 8 לפסק הדין). הבהרתי כי מדובר הלכה למעשה בבשורה מרה (עמ' 9 לפסק הדין). ניתחתי את ההידרדרות במצבו הנפשי של התובע בסדר כרונולוגי, והגעתי למסקנה חד משמעית כי מצבו של התובע היה לא יציב כלל ועיקר (עמ' 10 לפסק הדין). בנוסף, כפי שציווה ביהמ"ש המחוזי, דנתי מחדש בשאלת תוחלת חייו של המנוח, תוך סטייה מקביעתי בפסק הדין המקורי וקבעתי כי תוחלת חייו צריכה להיות עד גיל 74 ולא רק 10 שנים מיום התאונה (עמ' 12 לפס"ד). לאור האמור השתנתה קביעתי באשר לשנים האבודות על פי חישוב אקטוארי, בהתבסס על תוחלת חיים. בנוסף ניתחתי את יישום הלכת אלסוחה על המקרה פעם נוספת תוך התייחסות לפסיקה והשוואה למקרה דנן, וקבעתי כי התובעת עומדת בתנאי הלכת אלסוחה (עמ' 12 לפסק הדין). בסיפא פסק הדין, קבעתי כי יתר הקביעות של פסק הדין המקורי, אותן ביהמ"ש המחוזי לא החזיר לעיון מחדש, נותרו על כנן.

ביום 13.2.17 ביקשה ב"כ הנתבעת המלומדת שאבהיר את פסק הדין המתוקן, שכן הצדדים לא תמימי דעים בקשר לסכום שיש לשלם בגינו.

ב"כ התובע הגיב לטענות המבקשת ביום 14.2.17 וטען כי אין לביהמ"ש מה להבהיר שכן ברור שלא היתה בכוונת בית המשפט לשלול מהתובעים הוצאות קבורה, כאב וסבל ויתר ראשי הנזק עליהן לא היתה מחלוקת. בתשובה לתגובה מיום 15.2.17 טענה ב"כ המבקשת כי ערכאת הערעור ביטלה את פסק הדין המקורי, משכך יש לפסוק לתובעת ולעיזבון רק את הסכומים שביהמ"ש כתב במפורש בפסק הדין המתוקן דהיינו סך כולל של 354,669 ₪ בלבד.

דיון והכרעה