ת"א 10779-06-14 מצרי נ' בית חולים הדסה - עין כרם ואח'

בפניי בקשת הנתבעים להורות על דחיה על הסף של התביעה, לחילופין מחיקתה, בשל העדר סמכות מקומית לבתי המשפט במחוז חיפה, ולחילופי חילופין – להורות על העברת התביעה לבית משפט השלום בירושלים.

התובע, תושב הרשות הפלשתינית, הגיש כנגד הנתבעים תביעה בה נטען לרשלנות רפואית בטיפול שניתן לו בשנים 2007-2008 בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים (להלן: "ביה"ח הדסה") במחלקה האורולוגית.

לטענת הנתבעים, היה על התובע להגיש את תביעתו באזור השיפוט של מחוז ירושלים. הנתבעת 1 הינה המנהלת והמפעילה של ביה"ח הדסה בירושלים ומקום מושבה בירושלים. הנתבע 2 הינו הרופא אשר טיפל בתובע, ומקום מגוריו, מושבו ועסקו הינם בירושלים. מקום המעשים והמחדלים הנטענים בגינם הוגשה התביעה הינו בירושלים.

לטענת התובע, לנתבעת 1 יש "מקום עסק" בחיפה. התובע אף ציין בכתב התביעה את כתובתה של הנתבעת 1 בבית אמות, דרך יפו 157 בחיפה. לטענת התובע, בכתובת זו מפעילה הנתבעת 1 מרפאת עיניים ומשרד (להלן: "מרפאת העיניים"). ממסמכים ותמונות שצירף התובע עולה כי בחודש יוני 2014, עת הוגשה התביעה, אכן פעלה במקום מרפאת עיניים שכונתה "הדסה אופטימל", וכי הלוגו של מרפאת העיניים על גבי נייר המכתבים שלה ועל שילוט שהוצב בכניסה אליה כלל את הכיתוב "המרכז הרפואי של הדסה להסרת משקפיים בלייזר" וכן את סמל ביה"ח הדסה. בשילוט שבכניסה למרפאת העיניים נרשם: "הרופאים המומחים של ביה"ח הדסה מזמינים אתכם לבדיקת התאמה וייעוץ".

לטענת הנתבעים, מרפאת העיניים אליה התייחס התובע הינה מרפאה אשר עד ליום 25.6.14 פעלה בשיתוף פעולה עם "הדסה אופטימל" שהיא רשת של רפואה אסטטית העוסקת בעיקר בהסרת משקפיים בלייזר. החל ממועד זה אין עוד שיתוף פעולה או קשר אחר. לטענת הנתבעים, "מדובר באישיות משפטית נפרדת", שאיננה מהווה חלק מהנתבעת 1. לטענת הנתבעים, לתיק אין כל זיקה לחיפה. כל הזיקות הן לעיר ירושלים. ניהולו בחיפה יחייב את רופאי ביה"ח הדסה להגיע מירושלים לחיפה ויוביל להכבדה וסרבול ללא הצדקה.

אקדים ואתייחס לטענה אחרונה זו של הנתבעים. הפסיקה אליה הפנו הנתבעים בהקשר זה, העוסקת במאזן נוחות, אינה רלבנטית. ההכרעה בשאלת קיומה של סמכות מקומית בודקת קיומה של סמכות פורמאלית, בהתאם לאחת החלופות הקבועות בדין. טענה לפיה מירב הזיקות קושרות את התביעה למחוז אחר "אין לה מקום בהליך מעין זה" [רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו (27.2.06) (להלן: "עניין קמור"). כדברי כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בעניין קמור:

"טענה להעברת דיון בשל היעדר זיקה מספקת, אף שקיימת סמכות פורמאלית, מקומה בהליך בפני נשיא בית המשפט העליון, בהתאם לסעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984".

אכן, עניינה של ההכרעה בבקשה זו בשאלה אם נתונה לבית המשפט בחיפה סמכות פורמאלית.

אעמוד על הפסיקה המנחה בהקשר זה. בע"א 231/69 ג'בארין נ' קרן קימת לישראל, פ"ד כג(2) 145, 148 (1969), נפסקה ההלכה הבסיסית ולפיה "אם יש לחברה כמה מקומות עסק, מותר להגיש את התביעה בכל אחד מהם, בלי להתחשב בכך אם לנשוא התביעה יש קשר לסניף זה או אחר של החברה". הטעם לדבר, נפסק, נעוץ בכך שחברה אשר "פועלת באופן מתמיד ותקין במשרד משלה, באמצעות פקידיה. מן הדין הוא שגם תענה לתביעות המוגשות נגדה שם, ולא רק בקשר לאותו סוג של פעולות בהן היא עוסקת באותו משרד".

בר"ע 501/84 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רוטבן, פ"ד לט(1) 26 (1985) (להלן: "עניין הסנה"), נפסק כי מקום עסקה של חברת ביטוח הוא גם עסקו של סוכן ביטוח עצמאי העובד בשליחותה. מסקנה זו בוססה על שני אדנים: האחד, הדין המהותי, מאחר ודיני הביטוח מכירים בקשר אמיץ של שליחות הנוצר בין מבטחת לבין סוכניה העצמאיים. השני, הרלבנטי יותר לענייננו, על כך שבספר הטלפונים הופיע הרישום הבא: "הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מרכז מסחרי קרית שמונה, הסוכן: בן עמי מרדכי", ונפסק כי מצג זה שהוצג בידיעת המבטחת ובהסכמתה, יוצר יחסי שליחות נחזית.