ת"א 10617-08-10 רשות מקרקעי ישראל נ' דדון

התובע שכר נכס מסחרי מהמועצה האזורית לכיש בכניסה למרכז כפרי נהורה. לימים התבקש על ידי התובעת לפנות את המקרקעין מאחר ונודע לתובעת כי המועצה האזורית השכירה נכסים שלא היו שייכים לה. התובעת עותרת לסילוק ידו של הנתבע מהנכס המסחרי בו עושה הוא שימוש כמסגרייה ולהשיבו לרשותה פנוי מכל אדם וחפץ לאחר שיהרוס את המבנים שבנה במקרקעין. הנתבע טוען כי מחזיק מכח הרשאה במקרקעין משנת 1991 על בסיס הסכמי שכירות עם המועצה ואין לפנותו. לחילופין טוען כי הינו בר רשות של התובעת, אשר שילם תמורה בגין החזקת הנכס, ואין לפנותו אלא יש לחתום עמו על חוזה חכירה או לכל הפחות להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים בגין השבחת המקרקעין.

רקע וטענות הצדדים

1.רשות מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח עותרת לסילוק ידו של הנתבע ממגרש בשטח של כ- 1,050 מ"ר המהווה חלק מהמקרקעין הידועים כחלקה 120 בגוש 2917 במרכז כפרי נהורה (להלן: המקרקעין שסימונם בעבר היה – גוש 1323 חלקות 20,21,22). כן עותרת התובעת להריסת תוספות הבניה שנבנו ללא היתר על המקרקעין ולפיצול סעדים לשם הגשת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושה הנתבע במקום כמסגרייה.

התובעת מנהלת את המקרקעין מתוקף מעמדה על פי חוק יסוד: מקרקעי ישראל ובהיותם רשומים בבעלות רשות הפיתוח (נסח רישום צורף לתביעה וראיות התובעת). בכניסה ליישוב נהורה קיים שטח אשר שימש בעבר לחניית כלים חקלאיים ובו עשתה המועצה האזורית לכיש (להלן: המועצה) שימוש. לימים פעלה המועצה להשכיר מגרשים מתוך שטח זה לשימושים מסחריים שונים. בשנת 2005 נודע למועצה כי המדינה טוענת שאין למועצה זכויות בשטח ולכן לא הוארכו חוזי השכירות עם המחזיקים השונים. כנגד מחזיקים אחרים, במצב משפטי זהה לנתבע, הוגשו תביעות לסילוק ידם והם פונו. ביום 13.5.13 ניתן פסק דינה של חברתי, כב' השופטת א' חדד בת"א (שלום אשקלון) 10259-08-10 (להלן: ההליך המקביל) אשר נסיבותיו העובדתיות כמעט זהות למקרה הנדון. אף העדים מטעם התובע בשני התיקים זהים. מסקנתה שם כי לנתבע אין מעמד במקרקעין, אינו בר רשות ולא זכאי לפיצוי כתנאי לפינויו מקובלות עלי במלואן. בהמשך פסק דין זה אאמץ, במקומות המתאימים, את מסקנותיה.

2.במרץ 2007 מצא מפקח מטעם התובעת, שלומי כהן (להלן: המפקח), כי הנתבע מחזיק במקרקעין, שיפץ מבנה סוכנותי קטן שהיה במקרקעין וביצע תוספות בניה שנעשו ללא היתר תוך הפעלת מסגרייה במקרקעין וזאת מזמן שאינו ידוע וכמתועד בדו"ח הפיקוח שצורף כנספח ב' לתצהירו. ביקור נוסף שנערך ביום 24.5.10 לימד כי המצב האמור בעינו עומד (נספח ח' לתצהיר המפקח).

על פי הנטען בכתב התביעה פלישתו של הנתבע למקרקעין, תפיסת החזקה, בניית תוספות הבניה והשימוש במבנה המצוי שם נעשו שלא כדין, ללא הסכמת התובע ותוך השגת גבול. כן טוען התובע ולחילופין כי באם ייקבע כי ניתן לנתבע רישיון להשתמש במקרקעין, הרי שזה מבוטל ועל הנתבע לסלק ידו מהם.

3.אין כל הסכם התקשרות בין התובע לנתבע בנוגע למקרקעין, אולם מבהיר הנתבע וטוען, כי שכר את המקרקעין מהמועצה בהתאם להסכם שכירות שנחתם ביום 1.1.1992. הסכם השכירות, שצורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע, מתייחס לשנת שכירות אחת (בטעות נרשם בהסכם עד ליום 31.12.82). כן צירף טיוטת הסכם לא חתום לשנה נוספת מיום 15.9.2000. בפועל מחזיק הנתבע במקרקעין עד עצם היום הזה ומפעיל בהם מסגריה.

טענות הנתבע העולות מכתב הגנתו הינן:

א.אין זה סביר כי המועצה השכירה נכס שאינו שלה. עומדת למועצה חזקת התקינות המנהלית ולכן יש להמשיך את יחסי השכירות ולהורות לתובע האם לשלם דמי שכירות למועצה או לרשות מקרקעי ישראל. הנתבע ייחד חלק נכבד מטיעוניו לטענה כי למועצה זכויות במקרקעין וזאת למרות שהמועצה עצמה אינה חולקת על זכויות התובעת במקרקעין.

ב.לנתבע זכויות כבר רשות מכללא בתמורה. נוכח חלוף השנים ושתיקת התובעת נטען כי הרשות שניתנה הינה בלתי הדירה. מחמת השיהוי בפעולת התובעת ורשלנותה נטען כי יש לחייבה לחתום עם הנתבע על הסכם חכירה ישיר אשר ימנע את פינויו ויבטיח דמי שימוש ראויים לתובעת. לחילופין (בסעיף 59 לכתב ההגנה) נטען כי יש להתנות את פינויו בפיצויו בגין השבחת המקרקעין והפסדיו עקב הצורך להעתקת עסקו למקום חלופי.

ג.שיהוי, חוסר תום לב וסעד מן הצדק – בטענות אלו, המהוות למעשה חלק מהתנאים להכרה בזכות של בר רשות, טוען התובע כי התובעת מנועה מלדרוש את פינויו מאחר והשתהתה בדרישתה לסילוק ידו ובהעדר טענה מצידה סבר כי מחזיק במקום כדין. נטען כי התובעת אף נהגה בחוסר תום לב משנת 2007 עד להגשת התביעה בהימנעותה מלפעול לפינויו. על בסיס מכלול טיעוניו סבור התובע כי יש להעניק לו סעד מן הצדק ולחייב את התובעת לחתום עמו על הסכם חכירה.