פאלייב נ' קארו

בפני תביעה לפינויו של הנתבע מדירת מגורים ברחוב יפו 101 בירושלים אשר הינה בבעלותו של התובע. דירה זו הושכרה בדיירות מוגנת להוריו המנוחים של הנתבע על פי הסכם משנת 1975. לאחר פטירת אביו של הנתבע המשיכה אמו להתגורר בדירה נשוא ההליך יחד עם הנתבע. משהלכה האם אף היא לעולמה בחודש אפריל 2016 ביקש הנתבע להמשיך להתגורר באותה דירה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן "החוק").

התובע טוען כי הנתבע היה בעת פטירת אמו בעלים של דירת מגורים, ולפיכך, בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק, אינו זכאי לדיירות מוגנת בדירה נשוא ההליך. המחלוקת המרכזית בהליך זה, אם כן, הינה האם לנתבע דירה אחרת למגוריו בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק. המחלוקת נובעת מהסכם מכר דירה במבשרת ציון (להלן "הדירה") שהנתבע היה צד לו כרוכש הדירה והוא חתום עליו. הנתבע טוען כי רישום ההסכם על שמו אינו משקף את הבעלות בפועל, וכי הדירה נקנתה למעשה על ידי אביו והועברה לאחר פטירת האב לידי אחיו הבכור, משה (להלן "משה").

בדיון ההוכחות העידו התובע וכן הנתבע, משה, אח נוסף, רוני (להלן "רוני"), ומוכר הדירה במבשרת.

טענות הצדדים

ב"כ התובע טען כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבע בייחוד כאשר הוא מנסה לטעון כנגד מסמכים בכתב. לטענתו, הוכח כי לנתבע יש דירה במבשרת המושכרת בפועל על ידו והשכירות בה עומדת להסתיים בקרוב. האח משה אמנם משכיר את הדירה אך מציין בהסכם כי הוא עושה זאת עבור אחיו. עוד נטען כי לא ניתן לתת יד להעלמת מס ולכן בכל מקרה יש לראות את הנתבע כרוכש בהסכם המכר. לטענתו, גם הצוואה מלמדת כי האב התכוון שהדירה במבשרת תהיה של הנתבע. ב"כ התובע הדגיש כי גם אם הדירה מושכרת אין בכך למנוע את תחולתו של סעיף 20(ב) לחוק. עוד טען כי אין היגיון בעדותו של האח משה כי הוא מנהל את הרכוש המשפחתי וכי הוא יכול לתת כסף לאחיו אך לא דירה. לבסוף נטען כי גם אם תתקבל גרסת הנתבע ואחיו הרי שמדובר ברכוש משפחתי הכולל חמש דירות ולכן לנתבע יש פתרון למגוריו.

ב"כ הנתבע טענה כי המבחן הוא אפשרות מעשית למגורים. במקרה דנן הרישום על שם הנתבע אינו משקף את המציאות בפועל. היא ציינה כי הנתבע רכש כביכול את הדירה בהיותו חייל משוחרר ללא כסף בכלל. הנתבע מעולם לא קיבל את דמי השכירות עבור הדירה במבשרת, מעולם לא השכיר אותה ומעולם לא התגורר בה. לטענתה, האב ראה בדירות כשלו וכאשר אחד הבנים רצה דירה לעצמו היה צריך לשלם עבורה. לאחר פטירתו של האב, הבן הבכור משה הוא ממשיך דרכו והוא מחזיק בכלל הנכסים המשפחתיים. עוד טענה כי בצוואה לא פורטו הדירות משיקולי מס או מחשש לעין הרע. נטען כי אם היתה הדירה שייכת לנתבע הרי היה יכול למכור אותה לפני פטירת אימו על מנת לזכות בדיירות המוגנת לאחר פטירתה. העובדה שלא עשה זאת מצביעה על כך שהדירה אינה שלו.

ב"כ הנתבע הוסיפה כי תחולתו של סעיף 20(ב) לחוק נבחנת על פי מועד הפטירה של האם ובמועד זה היתה הדירה מושכרת ולפיכך לא היתה אופציה מעשית למגורים ממילא. כן טענה כי התובע לא זימן לעדות את השוכרים ולא ביקש להציג את דפי החשבון של הנתבע להראות כי דמי השכירות לא הועברו אליו.

דיון והכרעה – המסגרת הנורמטיבית

מקור הזכויות של דייר מוגן בחקיקה שהחלה עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, כאשר מטרתה היתה להגן על שוכרים בתקופה בה היה מחסור משמעותי בדירות ובבתי עסק. כיום החוק המסדיר זכויות אלו הוא חוק הגנת הדייר והוא חל בעיקר על נכסים שבעבר הוחלו עליהם דינים אלו, דהיינו מיעוט הנכסים בישראל (רע"א 4020/13 יניב נ' פז, פסקה 15 (28.10.13) (להלן "עניין יניב")).