ת"א 10369-11-13 סמיח נ' חי - רם ט"ב בע"מ ואח'

הנתבעות מבקשות לחייב את התובע, תושב האזור, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהן. עסקינן בתובענה שהוגשה נגדן בגין אירוע נטען שבו נפל התובע מגובה רב במהלך עבודתו אצל נתבעת 1 ונגרמו לו נזקי גוף, על פי הנטען.

הטעם העיקרי כך נראה, לשיטת הנתבעות, לחיוב התובע בהפקדת ערובה, הוא מקום מושבו.

התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, סיכויי התביעה טובים (במיוחד עת הוכרה התובענה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי), מצבו הכלכלי קשה מאד והוא מתקיים אך מקצבה צנועה שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי גלל התאונה כך שאין לשיטתו לחסום את שערי בית המשפט בפניו.

עיינתי בכתבי הטענות ושוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מתווה את נקודת המוצא, כשבבחינת האפשרות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לא פעם הובהרו בפסיקת בתי המשפט מכלול השיקולים שיש לבחון בבקשות כגון דא. בעוד, שבתובע תושב ישראל, ככלל, נודעת נפקות רבה לזכות הגישה לערכאות ולזכות הקניין של תובע, והנטייה לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הצד שכנגד מצומצמת עד מאד, נקודת האיזון כאשר בתושב האזור עסקינן שונה, שכן במקרה זה גם שיקולים הנעוצים באפשרויות של אכיפה עתידית באים לכלל ביטוי, עת מוחזק תושב האזור כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט [בהקשר זה השוו, למשל, רע"א 2310/0 אבו קבע נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.6.10)].

יחד עם זאת, אין בהיותו של תובע תושב האזור כדי להוביל למסקנה, לפיה בכל מקרה ומקרה יחוב תושב האזור – אינהרנטית – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הלכה למעשה, מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים שיש לבחון, ולצידו, בין היתר, על בית המשפט לבחון, ככל הניתן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע, והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם [בהקשרים אלה השוו, בין היתר: עניין אבו קבע לעיל, רע"א 2142/13 שויהאדי נ' קרמין (מצוי במאגרים המשפטיים ; 13.11.14), בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.2.08), ת.א (י-ם) 44905-08-10 עבד ארחמאן נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 01.05.11), ת.א (י-ם) 13502-11-11 עבד אלסלאם נ' ש.כ תומר השקעות ובניין בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 10.9.13), ת.א (י-ם) 41619-02-12 חושיה נ' אחים טהה בניין והנדסה בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.9.13), והאסמכתאות בהם].

מן הכלל אל הפרט:

בענייננו מדובר בתושב בית לחם שטופל בבית חולים בישראל, אשר לפי הנטען אף מקבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי וניהל למולו הליכים בגין תאונת עבודה (שלמקרא תשובת הנתבעות דומה כי לכל הפחות עצם ניהול הליכים אלה במל"ל לא הוכחש). בנסיבות אלה, ובמובחן למשל מעניינו של תושב חבל עזה, לא ניתן לטעון כי אכיפה פוטנציאלית של תשלום הוצאות תהא בלתי אפשרית (גם אם אולי תהא קשה בנסיבות העניין).

עיון בכתב התביעה מגלה כי עסקינן בתובענה הראויה בירור של ממש ובוודאי שלא ניתן לקבוע כבר עתה (במיוחד נוכח כתב ההגנה הלאקוני) כי עסקינן בתובענה חסרת סיכוי.

הנתבעות לא חלקו על טענת התובע בדבר מצבו הכלכלי הקשה ולא תמכו בקשתן בכל ראיה לכאורה שתבהיר אחרת (אף לא בתצהיר).

בנסיבות אלה, דומה שתוחלת הנזק המהותי הצפויה לתובע ככל שייקבע שעליו להפקיד ערובה שידו לא תהא משגת להפקידה, גבוהה בהרבה מתוחלת הנזק הפוטנציאלי לנתבעות, אם וכאשר ייקבע בהמשך ההליך כי על התובע לשאת בהוצאותיהן.