ת"א 10337-09-16 ליפשיץ נ' חכמוב ואח'

1.לפניי בקשת הנתבע 1 להעברת הדיון לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בטענה כי בית-משפט השלום בירושלים חסר סמכות מקומית לדון בתביעה. התובע והנתבעת 2 הגיבו לבקשה והתנגדו לה, ואילו הנתבע 1 השיב לתגובתם. בהחלטתי מיום 31.3.2017 ניתנה לנתבע 1 אפשרות להודיע האם לאחר הגשת התגובות והערות בית-המשפט באותה ההחלטה הוא מוסיף לעמוד על בקשתו, ואם כן - להשלים תשובתו בעניינים אליהם הפניתי בהחלטתי. ביום 5.4.2017 הגיש הנתבע 1 תשובה משלימה, ושב על בקשתו להורות על העברת הדיון למחוז תל-אביב. משכך, נדרשת הכרעה במחלוקת בין הצדדים בסוגית הסמכות המקומית.

2.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע מכלול החומר שבתיק, אני סבורה כי דין בקשתו של הנתבע 1 להידחות. להלן טעמיי לכך.

3.תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן גם: התקנות) קובעת בזו הלשון:

3. תובענה שאינה במקרקעין

(א) "תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

(א1)...

(א2)...

(ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים".

(ההדגשות אינן במקור - ד.כ.ל)