ב.א.ל. נ' מנחם ענר ואח'

התובעת, ילידת 31.7.1986, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.5.2002. אין מחלוקת בשאלת חבותה של הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות את התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת מתמקדת בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובעת עקב התאונה שבנדון.

הנכות הרפואית - כללי

לבדיקת התובעת מונו שלושה מומחים רפואיים. בתחילה מונה מומחה בתחום האורטופדיה. בשלב מאוחר יותר, ובין היתר בהתאם להמלצתו של המומחה האורטופדי, מונה מומחה נוסף בתחום הנוירולוגיה. לאחר שהוגשה חוות הדעת בתחום הנוירולוגיה, ובה גם המלצה להתערבות פסיכיאטרית, הוחלט על מינויו של מומחה שלישי בתחום הפסיכיאטריה.

בטרם נפנה לדון בקביעות המומחים, יש להקדים מספר מילים. התאונה שבנדון ארעה בעת שהתובעת היתה כבת 16. התובעת טענה כי בעקבות התאונה סבלה בעיקר מכאבי גב תחתון וכן מנזק נפשי. בשלבים מתקדמים של ההליך, לאחר שכבר הוגשו חווֹת דעת המומחים הרפואיים והצדדים עמדו על סף חתימה על הסכם פשרה, התברר דבר קיומם של מסמכים המעידים כי זמן קצר לאחר סיום שירותה הצבאי הגישה התובעת בקשה למשרד הביטחון להכרת זכות (מחלה), בגדרה טענה כי במהלך שירותה הצבאי ועקב נסיעות ארוכות במשאיות תובלה החלה לסבול מכאבי גב תחתון, מהם (כך על פי הצהרתה) לא סבלה בעבר. התובעת הצהירה בטופס הבקשה כי במסגרת תפקידה בצבא נסעה נסיעות ממושכות, "בין 8 - 12 שעות ביום ללא מנוחה במשך תקופה של חצי שנה... הדבר פגע בי בגב התחתון וגרם לבעיה דיסקלית", וציינה מפורשות כי מעולם לא סבלה מכאבי גב. בעקבות הדברים שעלו ממסמכים אלה, עליהם לא היה ידוע עד לאותה עת, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה לגופו של עניין, וההליכים נמשכו.

בתצהירה ובעדותה לפניי הביעה התובעת צער וחרטה על הדברים שכתבה בטופס הבקשה שהוגש למשרד הביטחון, שלדבריה לא שיקפו את האמת כולה. התובעת טענה כי דברים אלה נכתבו על ידה בעת שהיתה צעירה בת 20, בעצתם והשפעתם של בני משפחה מבוגרים, כאשר היתה כאובה ופגועה לאחר שנאלצה להשתחרר מהצבא שחרור מוקדם עקב מצבה הרפואי. כן הבהירה התובעת כי לא קיבלה מאומה ממשרד הביטחון בעקבות פנייתה זו. התובעת ביקשה להעמיד דברים על דיוקם והסבירה כי בעת שירותה הצבאי התגברו כאבי הגב, אשר החלו עוד קודם לכן בעקבות תאונת הדרכים שבנדון. לדבריה, לאחר תאונת הדרכים החלה לסבול מכאבי גב, ועקב כך אף לא השתתפה בשיעורי התעמלות בבית הספר. לטענתה, בעת שהתייצבה לצו ראשון בלשכת הגיוס, קיוותה שכאבי הגב מהם סבלה יחלפו ולא יפריעו לשירותה הצבאי ולפיכך לא התייחסה אליהם בשאלון. התובעת ציינה את חשיבות השירות הצבאי מבחינתה ואת רצונה להתגייס ולתרום, כפי שחונכה בבית הספר בו למדה, ואת מפח הנפש שהיה מנת חלקה כאשר נאלצה להשתחרר מהצבא עקב מצבה הגופני. התובעת לא התכחשה לתרומה שהיתה לשירותה הצבאי לבעיות הגב מהן היא סובלת, אך טענה כי תאונת הדרכים שעברה בשנת 2002 היתה המשמעותית ביותר מבחינת מצבה הגופני ובעקבות תאונה זו החלו בעיות הגב, שהחמירו בשנים שלאחר מכן.

יש להצטער על כי התובעת לא חשפה מלכתחילה את כל הנתונים הרלוונטיים ולא אמרה את האמת כולה, הן בתביעה שהגישה למשרד הביטחון והן בהליך זה. בכל הקשור להליך הנוכחי, נראה כי התובעת בחרה להציג דברים באופן מגמתי גם למומחים שבדקו אותה (ר', למשל, חוות הדעת בתחום הנוירולוגיה, ממנה עולה כי התובעת ייחסה את המעבר לבית הספר בויאר וגם את ההפלה שעברה שנים לאחר מכן לתאונה שבנדון, ולא סיפרה למומחה על התאונה הנוספת שעברה בינואר 2012, אף שבדיקתה היתה שלושה שבועות לאחר אותה תאונה. גם למומחית בתחום הפסיכיאטריה לא סיפרה התובעת על תאונות נוספות ועל הפגיעה בצבא – ר' עמ' 24 לפרוטוקול שו' 31 ואילך). בנוסף יש לציין, כי גם בתצהירה לא פרטה התובעת את כל הנתונים הנוגעים לעיסוקיה והכנסותיה במהלך השנים (כפי שעוד יפורט להלן). מובן כי בכל אלה יש כדי להשליך על אמינותה של התובעת ועל היכולת לתת אמון בדבריה. יחד עם זאת, אין להתעלם מהצער שהביעה התובעת על התנהלותה, ולזכותה יש לזקוף את מהלך עדותה, ממנו ניכר היה כי היא מבקשת להביא עתה את הדברים כהווייתם, ללא ניסיון להתחמק או להאדיר.

על רקע דברים אלה נפנה עתה לבחון את שקבעו המומחים הרפואיים בעניינה של התובעת.