שתיה נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא:

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961. החלטת הפסילה נמסרה למבקש ביום 14.3.13 בשל נהיגה בשכרות.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה, כי ביום האמור, במהלך פעילות כנגד נהגים שיכורים בכביש 443, הבחין שוטר ברכב המבקש כאשר הוא נוסע בצורה "היתגת" (כך במקור) הורה לנהג לעצור, הריח ריח אלכוהול מפיו של הנהג, הנהג אישר לו כי שתה והסכים להיבדק בדיקת אלכוהול. בבדיקת נשיפון שנערכה לנהג התקבלה אינדיקציה לשכרות והנהג עוקב לתחנה לצורך בדיקת "ינשופון" (ככל הנראה "ינשוף", אך כך כתב השוטר), הנהג הסכים, נערכה לנהג עוד בצד הדרך בדיקת מאפינים שהנהג כשל בה ואציין: במבחן העמידה מתנדנד, בהליכה על הקו לא הצמיד עקב לאגודל והתנדנד, במבחן הבאת אצבע לאף החטיא ובהתרשמות הכללית של השוטר הנהג נראה תחת השפעת אלכוהול בינונית.

למבקש נערכה בדיקת "ינשוף" ותוצאת הבדיקה 295 מק"ג.

בתחקיר שנערך למבקש לאחר הבדיקה, הוא ציין מפורשות כי שתה חצי כוס ויסקי, הוא מסר שהוא מצטער ולא ידע שהשתייה תשפיע.

אין ספק שזכותו של ב"כ המבקש להעלות את טענותיו בעניין הבעייתיות, לכאורה בהשגחה על המבקש, אך זאת במסגרת התיק העיקרי.

אציין מפורשות כי בדין וחשבון על בדיקת שכרות לא סימן מפעיל הינשוף כי וידא את ההמתנה הנדרשת, למרות שציין כי המבקש הובא אליו שלושים ושלוש דקות טרם הבדיקה וכן לא סומן איקס על עיכוב ביצוע בדיקת השכרות, אם כי סימן השוטר שעצר את הנאשם כי כל זמן שהנבדק היה במשמרתו, הוא לא אכל, לא שתה, לא עישן ולא הקיא.

למרות כל טענות אלו, סבור אני כי כאשר עסקינן בראיות לכאורה, אלו קיימות במקרה זה ולבטח כאשר בדיקת המאפיינים הינה שלילית ומעידה על שכרות/השפעת אלכוהול.

בשלב זה של הדיון שהינו שלב מקדמי, בית המשפט קובע כי די בחומר הראיות כאמור מעל, כפי שמופיע בתיק המשיבה, על מנת לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

באשר למסוכנות:

מסוכנות המבקש נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

המבקש נוהג משנת 2010 וכבר צבר לחובתו 4 הרשעות תעבורה קודמות, אולם מעבר לכך, ניתן ללמוד על מסוכנות מעצם העבירה עצמה, על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בבש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".