שרם נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור שעל פניו נאמר, כי הינו מתייחס לגזר הדין שניתן שלא בפניו של המערער. בהמשך נאמר, כי מתבקש ביטול גזר הדין "החמור" כיוון שלא ביצע את העבירה, כשלטענתו השוטר שנמצא במקום "החליט להתנכל לי בלבד". להודעת הערעור לא צורף כתב אישום ולא ברור כלל באיזו עבירה מדובר. כל שצורף הוא עותק מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 18.10.09 מתוכו עולה, כי המערער לא התייצב לדיון שנקבע לשמיעת ראיות, עד התביעה הופיע לדיון והמתין, כמו גם בית המשפט ובנסיבות אלה ומאחר והמערער ידע על מועד הדיון שנקבע בנוכחותו הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה שיוחסה לו. גם גזר הדין המקורי לא הובא בפני אלא רק "הודעה על גזר דין" מתוכה עולה, כי הוטל על המערער קנס בסך 850 ₪ ופסילה על תנאי לחודשיים ימים. בפרטי העבירה נאמר, כי המדובר בעקיפה/סטיה לעקיפה בצומת על פי סעיף 47(ה) לתקנות התעבורה.

המערער בטיעוניו בפני לא יכול היה להציג כתב אישום ורק שב וטען, כי לא ביצע את העבירה ועל כן העונש שהוטל עליו אינו במקומו. לשאלה מדוע לא הגיש בקשה לביטול גזר הדין שניתן בהעדר לבית משפט קמא טען, כי בהודעת גזר הדין שנשלחה אליו נאמר, כי עליו להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וכך עשה. משהופנתה תשומת לבו לכך, כי פיסקה אחת קודמת מהפיסקה עליה דיבר נאמר פורטה האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק דין, אם פסק הדין ניתן בהעדר, וזו החלופה הרלוונטית לגביו, שב וטען, כי עשה מה שנאמר ופנה לבית המשפט המחוזי. לטענתו הוא לא לקח עורך דין, אין לו כסף לעורך דין ועל כן מבקש לבטל את פסק הדין כולו.

ב"כ המשיבה עותרת לדחיית הערעור על פניו, מן הראוי היה, כי המערער יפנה בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדרו לבית המשפט קמא והוא לא עשה כן. אין כל הסבר המתקבל על הדעת מדוע יגיש ערעור לבית המשפט המחוזי שהרי כאמור על גבי אותו מסמך שאליו מתייחס כאסמכתא נאמר במפורש מהי הדרך לפעול כשניתן פסק דין בהעדר.

למערער ניתן יומו בבית המשפט על פי בקשתו והוא לא התייצב. גם אם היו לו סיבות אותן הוא מכנה "סיבות בריאותיות" צריך היה לפחות להודיע לבית המשפט כי לא יוכל להגיע, או להמציא אסמכתאות כלשהן התומכות בסיבה לאי התייצבותו. אסמכתאות כאלה לא הוגשו לא לבית המשפט קמא ואף לא במהלך הערעור. לבד מטענה בעלמא כי הוא צריך ללוות את אביו הנכה.

לדברי ב"כ המדינה אין זו הפעם הראשונה שהמערער מופיע בבתי משפט לתעבורה, בעברו הרשעות קודמות בפלילים ובתעבורה הכוללות עבירות בטיחותיות וכן הופיע בבתי משפט בגין עבירות שביצע. משכך לא יכול להשמע בטענה כי הליכי בית משפט לא היו מוכרים לו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בגליון הרשעותיו הקודמות של המערער בתעבורה סבורני, כי יש לדחות את הערעור.

תחילה יש לומר, כי המערער לא פעל כאמור בחוק ובתקנות ולא פנה לבית המשפט קמא בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, שמא היה בית המשפט קמא מוצא, כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או שמא נגרם לו עיוות דין. גם בטיעוניו בפני היום, שלא לומר בהודעת הערעור לא העלה המערער טענה המגובה באסמכתאות משכנעות המצביעה על סיבה לאי התייצבותו לדיון שנקבע לבקשתו. למעשה היום מערער הוא על הכרעת דין שניתנה בהעדרו בשל אי התייצבותו שלא הוסברה, לא בבית משפט קמא ולא בפני, רק משום כך יש מקום לדחות את הערעור.

למעלה מן הצורך, יש להוסיף ולומר, כי צודקת ב"כ המשיבה שמדובר באדם שדיוני בתי משפט אינם זרים לו, לענייננו הרשעותיו הקודמות בתעבורה עומדות על 29 הרשעות קודמות שחלקן עבירות שנדונו בבית משפט ולא רק ברירות קנס. גם אילו הייתי מתייחסת לערעור זה כערעור על העונש בלבד לא ניתן לומר, כי שגה בית המשפט קמא בהטלת העונש על המערער שהינו עונש מינימאלי ומאוזן ובוודאי שאינו סוטה מן העונש הראוי.

אשר על כן הערעור נדחה.

לפנים משורת הדין אני מורה, כי אם המערער ישלם את הקנס המקורי בסך 850 ₪ וזאת עד ליום 9.5.10 יבוטל קנס הפיגורים.

ניתן והודע היום ח' אייר תש"ע, 22/04/2010 במעמד הנוכחים.

תחיה שפירא, שופטת

הוקלד על ידי: חניתה עזריה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: